היי, אתם מאזינים לפודקאסט From Manager to Leader, הפודקאסט למנהלים שרוצים לעשות את קפיצת המדרגה, אל הובלת החיים, הקריירה והאנשים שלהם להצלחה והגשמה בעזרת כלים מעולמות הפיתוח, הפסיכולוגיה והתודעה. אני טוני ערד פליק, מנחת הפודקאסט הזה, מנטורית ומלווה מנהלים, מנהלת פיתוח בכירה עם ניסיון של למעלה משני עשורים בהייטק, מרצה ומנחת קבוצות של מכון אדלר ובעיקר סקרנית ולמדנית נצחית. אם אתם מנהלים שרוצים להתקדם, להשפיע ולייצר הצלחות, וגם לחיות את החיים האלה בטוב, למצוא את האיזון וליהנות מהדרך, הגעתם למקום הנכון. היי מנהלים ומנהלות יקרות, אנחנו בפרק חדש של From Manager to Leader, והיום אנחנו הולכים לדבר על נושא שרציתי לדבר עליו הרבה זמן, עם אורחת שרציתי להריח הרבה זמן. אנחנו הולכים לדבר היום על קריזמה, ואיך היא באה לידי ביטוי בחיים היומיומיים שלנו בארגון, ואיך אנחנו יכולים להשתפר, ולמה לנו בכלל לנסות. בואו נפרק את המושג האמורפי הזה ונבין איך הוא ממש קשור ליומיום שלנו. אז איתי כאן באהבה ענקית רחלי לבבי אברהם. רחלי היא מומחית לדיבור מול קהל וסטורי טיילינג, והיא הבעלים של דברה וצפר לדיבור מול קהל ומצלמה. ורחלי ואני נפגשנו לפני שלוש שנים, היא אהובת ליבי. רחלי הייתה המורה הראשונה שלי והיחידה שלי אי פעם לרטוריקה. רטוריקה היא תורת השכנוע, גם את זה למדתי מרחלי. באמת קטנות המילים היא לתאר את הנפח המשמעותי שיש לרחלי בחיים שלי ובתודעה שלי. וזה תענוג גדול, גדול, גדול וזכות להארח אותך בפודקאסט הזה, איזה כיף. וואו, אז קודם כל זה תענוג גדול, גדול וזכות להתארח פה, ומזל שאין פה מצלמות, כי אז הייתם רואים כמה אני מסמיקה. תודה רבה, אני כל כך אוהבת אותך ושמחה להיות כאן. איזה כיף, תודה. אז אולי נתחיל באמת מרגע לחשוב, איך המושג המורפי והגדול הזה קשור לחיים שלנו? קודם כל, זה באמת מושג גדול. כמה משקל הוא שם לנו על הכתפיים, להיות קריזמטיים, להוביל. מה זה בכלל אומר, כן. אז נתחיל באמת מההגדרה. ההגדרה היבשה של קריזמה זה אומר, בבסיס של הבסיס מטעת אל, או שנולדת עם זה או שלא, היום אנחנו יודעים שזה כבר לא נכון, אפשר לעבוד על זה, זה שריר, מכירים את זה, רבים וטובים מדברים על זה. ובפרקטיקה של החיים זה אומר, לטפוס מקום. זה אומר להביא אותנו במלוא הדרנו ולומר את מה שאנחנו רוצים לומר, ולומר את זה בביטחון ובנינוחות מול כל קהל, ולהרגיש מספיק בטוחים בסביבה, במסגרת, במה שאנחנו אומרים, כדי לאפשר לעצמנו לנוע במרחב. כשאני אומרת במה, אני לא מתכוונת לבמה, כמו שאתם עכשיו מדמיינים אותה בראש, אני מתכוונת לשולחן דיונים, אני מתכוונת לשיחת שכר, אני מתכוונת למצבים שבהם אנחנו נדרשים ללמד משהו, להסביר פרויקט. כל פעם שאתם פותחים את הפה, אתם על במה. נכון. פשוט לא רואים אותה. והמקומות שבהם אנחנו מרגישים יותר בטוחים, אנחנו יודעים, וואי, הייתה לי פה שיחה ממש טובה, איך הובלתי. המקומות האלה, אלה המקומות שבהם אנחנו קריזמטיים, אנחנו באים בביטחון. והשאלה שאני חושבת שצריכה להישאל היא, מה קורה במקומות שלא הולך לנו? במקומות שאנחנו מפוחדים או לחוצים? אז זאת שאלה נהדרת, וזה מאוד מחבר אותי לקשר של קריזמה לחיים שלי, כי יש לי איזה סיפור קטן על הדבר הזה. קטן? קטן, הייתי במכון אדלר, כשלמדתי במכון אדלר, יש קורס שהוא קורס מאוד מאוד מכונן. קורס עם פסיכולוגי קליני, זה קורס שקוראים לו מודעות עצמית. ולעשות מודעות עצמית בקבוצה, זה באמת לא תהליך פשוט, נשמע די מאיים, באמת קורס רציני שהפקתי ממנו מלא, אבל הוא לא היה קל. ובאחד המפגשים היינו צריכים להקשיב אחד לשני, ומישהי הקשיבה לי ואני הקשבתי לה, ואז היינו צריכים להעיד מה אנחנו תפסנו, או איך אנחנו יכולים לתאר את מי שדיברה. וכשהיא הציגה, היא לא הציגה את התוכן של מה שאמרתי, היא הציגה אותי, והיא אמרה שאני מאוד מאוד קריזמטית. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי, ששמעתי שמישהו אומר אלי שאני קריזמטית, העיניים שלי נפקחו בבעלה ובחוסר הבנה, כי הסתכלתי עליה ואמרתי עצמי, על מי היא דיברה? על מי היא דיברה, אני קריזמטית? על מי היא מדברת פה? והשאלה הזאת ממש לבטא אותי, חזרתי הביתה ושאלתי את עמית בעלי, תגיד, אתה חושב שאני קריזמטית? אמרו אליי שאני קריזמטית. הוא אמר לי, כאילו, ברור שאת קריזמטית, אתם לא יודעות את זה על עצמך, כאילו, מה העניינים? וזה לא סיפק אותי, הלכתי לעבודה, prevalent. הייתי מנהלת פיתוח, זה היה בשנים הראשונות, בתפקיד הראשון שלי כמנהלת פיתוח, והיה לי מנהל מדהים, מדהים, מדהים, מדהים, שרגשתי איתו מאוד בנוח וסיפרתי לו על הסשן הזה. ואמרתי לו, מה אתה חושב? אז הוא אמר לי, ברור שאת קריזמטית, אני לא מבין, כאילו, בכלל את השאלה, זה ברור. בקיצור, הייתי צריכה לשאול עוד עשרה אנשים כדי להבין שכנראה יש פה משהו חדש להפנים, אבל המושג הזה באמת נתפס אז בעיניי כל כך רחוק ממני, כי אני הייתי במצב של חוסר ביטחון, אני הרגשתי מאוד בתסמונת המתחזה, הייתי מנהלת פיתוח בתפקיד הראשון שלי, רציתי כל כך להצליח, התאמצתי כל כך להצליח ולהוכיח את עצמי, כל הזמן, גם למנהל שלי, גם לאנשים שלי. הסיפור הזה של לתפוס מקום, לא רציתי לתפוס מקום, רציתי לשרוד, רציתי להביא את עצמי לידי ביטוי במינימום, ולהתקדם עוד חודשיים, שלושה, ולראות איך הדברים מסתדרים. אני מאוד אהבתי לנהל, אני חושבת שגם הייתי מנהלת טובה, זה לא המקום של, זה לא המקום הזה, אבל אני חושבת שבאמת המושג הזה של קריזמה תפס אצלי דיסוננס מאוד גדול בגלל חוסר הביטחון. כן, הוא מאיים. זה מושג מאוד מאיים, כי רובנו, כשאנחנו חושבים על קריזמה, אז בואי ניקח רגע דוגמה לאדם קריזמטי כזה, את יודעת, בקצה, אז טוני רובינס לצורך הדוגמה, מאוד נוכח, מאוד קריזמטי, את יודעת, מנופף בידיים, קול מאוד נמוך, לסת רחבה כזאת, תמיד באים לסת רחבה איכשהו, ואנחנו במין תפיסה של, זה המושג שיש אצלנו בראש הקריזמה, זה מושג מאוד מאיים, הוא באמת, כמה מאיתנו באמת כאלה? כמה מאיתנו באמת אלה שבאים, וכשהם נכנסים לחדר, את יודעת, אז הם, אז זה מרגיש. הם תופסים מקום. כמה מאיתנו באמת תופסים מקום? כמה מאיתנו רוצים לתפוס מקום? יפה. כי זה גם חלק מהסללה התרבותית שהם מלמדים אותנו, בעיקר נשים דרך אגב. כמובן. תפוס כמה שפחות ופחות מקום וכמה שפחות אוויר. אז אני חייבת להגיד כמה דברים לגבי זה. קודם כל, זה נורא מתיש להיות גם אישה וגם גבר, כי אנחנו לא נכנסים, אני לא אכנס לזה כי זה מגדרי מאוד וזה, אבל אני כן אגיד משהו כי הוא משפיע על הרטוריקה שלנו, העניין המגדרי מאוד חזק. אז זה נורא מתיש כי אם אתה גבר, אז מצופה ממך להיות איקס ולעמוד באיקס, ולהתנהג בצורה מסוימת מאוד. ואם אתה לא עושה את זה, אז אתה ככה וככה. אבל לעומת זאת, אם את אישה ואת מרשה לעצמך פתאום לדבר בביטחון ולשים נקודות, ולתפוס מקום ולהיות נוחה. אז את ביץ'. בדיוק, אז את ביץ' ואת מוגזמת, את מוגזמת. את מתישה, את מאייפת, את אגרסיבית. כל הדברים האלה שאנחנו נורא פוחדות מהם. ואז מגיע הרגע, וחוץ מזה, ואז תוסיפו על זה את התפיסה הראשונית שלנו למה זה כריזמה. שזה הדבר הגדול והמאיים הזה. הדבר הגדול והמאיים הזה שלפעמים גם נתפס כמניפולציה. כן. הוא נתפס כמשהו שהוא לא אמיתי. או שהוא נתפס כמשהו שהוא בלתי מושג. שהוא לגמרי של מישהו אחר וזה הבן אדם שם, הגדול, הרחוק, על הבמה הענקית. דיברת על טוני רובין, זה בדיוק הדמות שמבטאת בדיוק את התמונה הזאת. הדבר הזה בלתי מושג. בדיוק, זה שהאחד שנמצא על הבמה וכולם שומעים אותו. שאין עוד כמוהו ואי אפשר להיות כמוהו. אי אפשר ושום דרך להיות כמוהו בדיוק. רק שמה, במציאות, המציאות מוכיחה לנו, פעם אחר פעם הסיפור שלך מוכיח לנו, שזה לא זה, שזה לא נכון. שהפער בין מה שאנחנו תופסים אותו כקריזמה, כקריזמטי, ככישורים קריזמטיים, לבין מה שקורה בחיים האמיתיים, הוא פער עצום. בחיים האמיתיים אנחנו לרוב אנשים שמייצרים סביבנו, אם אתם נותנים לכם פרויקט ואתם מציגים אותו, ואתם עושים את זה, עושים את הפרויקט כמו שצריך, ובאים ומציגים אותו, אני לא אומרת, רגע אני רוצה לעשות הפרדה. אני לא אומרת שכל אחד שמגיע ומציג פרויקט, עושה את זה מדהים והוא סופר קריזמטי. אני כן אומרת שכנראה, כנראה, שאנחנו עושים את זה הרבה יותר טוב ממה שאנחנו מרשים לעצמנו לומר, ופה על הפער הזה נוצר מין נוות קטן של חוסר ביטחון שהולך וגדל ככל שאנחנו מתקדמות ומתקדמים בתפקידים. דיברת במילה על תסמונת המתחזה, גם פה נשים יותר, אני מדברת על זה בנקבית, תסמונת המתחזה, אבל גם גברים סובלים ממנה, ובסופו של דבר כל התסמונת הזאת יושבת על הנוות הקטן, שנובע מזה שאני כן מצליחה, אני כן מגיעה, העובדות בשטח מוכיחות שאני מתקבלת את התפקיד, אני עושה את העבודה, נותנים לי את הפרזנטציה, אני עושה את הדברים, אבל בבפנים שלי אני מרגישה כאילו, אני לא, זה לא הדבר, אני לא עושה את זה מספיק טוב, כי אנחנו מטפחות את הביקורת העצמית, באמת מבקר עצמינו קשה שמגיע, ופעם אחר פעם אומר רק מה לא עשינו בסדר, איפה לא היינו בסדר, איפה מיירנו ולא דיברנו, לא דיברנו לאט, לא נשמנו, הקול שלנו רעד, אני נותנת בכוונה דוגמאות מעולם הרטוריקה והדיבור מול קהל, כי כריזמה ורטוריקה באים ביחד הרבה פעמים, אז כשאנחנו עומדים ועושים את הפרזנטציה, אנחנו מסתכלים רק על מה שלא עבד לנו, רק על הבלקאוט. נכון, אנחנו לא זוכרות באמת את המסר שהקהל יצא איתו, אנחנו זוכרות את מה שרצינו להגיד, ובסוף לא יצא לנו מדויק או מושלם כמו שציפינו. אני חושבת שבשבילי, קודם כל באמת לקח לי הרבה שנים להפנים שתופסים אותי בכלל ככריזמטית, ובשבילי זה עבד מחוץ פנימה, לא כמו שזה צריך לעבוד מבפנים החוצה, אבל אני חושבת שבשבילי באמת הסיפור הזה של כריזמה, ומנהלים בארגונים היום, למה שווה להם להיות כריזמטיים? כי אנחנו רוצים להשפיע, ואנחנו רוצים לייצר ביטחון בצד השני, בתהליכים, בשינויים, בחזון, בדברים שאנחנו רוצים להוביל קדימה, והרבה יותר קל להעביר את המסרים האלה, והרבה יותר קל לייצר את הביטחון זה, כשיש לך כריזמה. נכון, אז כמה דברים מעניינים שעלו לי בתוך כדי שאת מדברת. אחד, זה שכשתשאלי אנשים ברחוב מה זה כריזמה, אז אם יגידו לך, מישהו שממגנט, סוחף, מסוגל להניע, את יודעת, האנשים האלה שכולם שמים לב שהם נמצאים, כשבפועל, כשאנחנו מדברות על כריזמה, אז אנחנו, זאת אומרת, על הכריזמה הנכונה, זאת שאנחנו רוצות שתהיה לנו, המניעים שלה הם הוויה, זאת אומרת, הוויה של ביטחון, אני מדברת פה על ביטחון, בדברים שאני רוצה לומר, בערכים שלי, באיך שאני מובילה, בעמוד שדרה שאני יודעת, הרבה עבודה פנימית של להבין מה מוביל אותי, מה חשוב לי בניהול שלי. ואני רגע פה מרחיבה אפילו את השני, אני לא מדברת רק על מנהלים, אני מדברת על כל החיים שלנו, לא רק המקצועים, מה חשוב לי בהורות שלי, מה חשוב לי בזוגיות שלי, מה חשוב לי כשאני מדברת לא יודעת מה, בחוץ עם אנשים, מהו הדבר שחשוב לי ושעליו אני לא מוותרת, כשלי ברורים הדברים האלה, כשאני יודעת מה חשוב לי ואני בטוחה בדברים האלה, זה הרבה יותר קל לי, וגם אני יודעת שמותר לי, שאני יכולה, שיש לי את החופש להגיד את הדברים האלה בביטחון, אז מה שקורה זה שאני מדברת אותם באופן מסוים, בצורה מסוימת, שמקרינה כלפי חוץ. ועכשיו אני רוצה לדבר על הדבר השני שאמרת, את אמרת שאצלך זה קרה מבחוץ פנימה, זאת הייתה התנועה, ואז הוספת, ולא כמו שצריך שזה יהיה מבפנים החוצה. ופה אני רוצה ברשותך לשבור רגע איזו הנחת יסוד, אנחנו גדלים כל החיים בתחושה שביטחון עצמי וקריזמה ואמונה בעצמנו, הם דברים שצריכים לקרות מבפנים, ואני לא אומרת, אני רגע, אני לא אומרת שלא, אני לא פוסלת אנשים שכן עושים עבודה פנימית ומצליחים, זה מדהים, אבל אני רוצה להציע דרך חלופית אחרת, כי המקרה שלך הוא לא מקרה רק שלך, בתור מישהי שנמצאת שבע שנים בעולם הזה, אני פוגשת המון אנשים שמצליחים לייצר תנועה של מבחוץ פנימה. פעמים רבות אני מפנה לטד של אימי קאדי, שאימי קאדי היא טד אחד הנצפים, שמדבר על, How your body language shapes the way you are. ושם היא אומרת שאנחנו, You can fake it until you make it, ואז היא מדייקת ואומרת, You fake it until you become it. זאת אומרת, אנחנו מייצרים לעצמנו איזה תבנית, זה לא אני מזייפת פעם אחת, פעמיים הולך לי, פעם שלישית לא הולך לי, אני ככה מנסה, לא, אנחנו מייצרות שיטה, משהו מובנה, אחר, מסודר, שבו אני שואלת את עצמי, או אותך, תגידי טוני, איך נראית טוני הקריזמטית? איך נראית? איך היא נשמעת? איך היא זזה? איך היא יושבת? איך, באיזה זווית הסנטר שלך נמצא כשאת מדברת בקריזמה? כמה את מרשה על עצמך להסתכל בעיניים, כמו שאת מסתכלת עליי בעינייך יפות עכשיו, כשאת מדברת עם אנשים, תחזרי אחורה, עשר שנים, עשרים שנה אחורה.

שבה היא מרגשת בנוח להסתכל על מנהל שלך בעיניים, ולדבר בביטחון, ולהגיד את הדברים בלי קול רועד. המקומות האלה, לייצר לעצמך את התבניות האלה, ולשאול את עצמך איך היא נראית, איך היא זזה, איך היא יושבת, איזה משפטים היא אומרת, מה הדברים שחשובים לה, ואז לכתוב את זה. אל תשאירו את זה אצלכם בראש. לכתוב את זה, שזה יהיה ברור, שזה יהיה כתוב, ואז אנחנו לא מאלתרים. אנחנו לא עובדים בשיטה לטלטור, אלא יש לנו שיטה, אנחנו יודעים למה אנחנו מכוונים, ואנחנו חוזרים אל זה פעם, אחר פעם, אחר פעם, עד שזה הופך ממש לטבע שני שלנו, עד שזה הופך לחלק מאיתנו, ואנחנו מייצרים תנועה שהיא מבחוץ, פנימה. ואולי זה מנוגד את כל מה שאנחנו גדלים עליו, ואת זה שביטחון בונים מבפנים, אבל אנחנו חיים בתקופה כזאת, שהדברים כל הזמן מחפשים קיצורי דרך, ומי שיגיד פה, כאילו, אני אומרת את זה רגע לא לכוס, אבל אני אומרת את זה רגע בכנות גדולה, שאנחנו מחפשים קיצורי דרך לפעמים כדי להגיע. ברור, העולם כל כך עמוס, ברור שנחפש קיצורי דרך. ובעיניי התנועה הזאת שתיארת היא הדרך לבנות את זה מבפנים, כי זה לייצר הרגילים חדשים ותבניות חדשות, ולייצר תפוסי מחשבה חדשים שהופכים להיות חלק מאיתנו. בדיוק. עכשיו, השאלה הגדולה היא למה? בגלל שאף אחד מאיתנו לא עושה שינוי בהתנדבות, ויש לנו כל כך הרבה במה להשקיע את האנרגיה שלנו, ואני פוגשת הרבה מנהלים ומנהלות, לפעמים הם אפילו בתפקידים בכירים, אפילו לא… כן, לא, אני אומרת, הרבה פעמים הם בתפקידים בכירים. נכון, זה לא רק בתפקידים הראשונים, שבהם ברור שחוסר הביטחון הוא שם, כי יש את הניסיון שאיתו אנחנו גדלים וגדלות כמובן. אבל אני פוגשת הרבה מנהלים שאומרים לעצמם, אם אני הייתי יודעת להעביר את המסר שלי בצורה יותר מדויקת ויותר בטוחה, הייתי מייצר תוצאות אחרות. אז הנה, זה הלמה של למה כדאי לנו להיות קריזמטיים. ומזל שאת כזאת מומחית, כי אנחנו נצלול לפרקטיקה, ואני אבקש ממך ממש לחשוב על מנהלים בארגונים, ולתת להם את הכלים הכי פרקטיים ליום יום שלהם, לאיך הם נכנסים לחדר פגישות גדול, עם האנשים שבתודעה שלהם, הם מאוד מקצועיים, לפעמים מאיימים, לפעמים חותכים, איך הם כן מביאים את עצמם בביטחון מה הם יכולים לעשות, כדי להיות יותר, גם להעביר את המסרים שלהם בצורה יותר בוטחת, וגם להתחיל לעבוד על הקריזמה שלהם, כדי שלאורך זמן זה יהפוך לטבע שני. אוקיי, אז הדבר הראשון שאני רוצה להניח פה, הוא את המילה אוטנטיות. אני יודעת, זה חוזר על עצמו בכל מיני מקומות, ואני שמחה שזה חוזר על עצמו בכל מיני מקומות, כי זה הדבר באמת הכי הכי חשוב, גם בקריזמה, היכולת שלנו, אם נרגע ניקח, דיברנו על טוני רובינס בקצה אחד, אני רוצה לקחת אתכם לקצה השני מבחינתי, שהוא סטיב ג'ובס. סטיב ג'ובס הוא לא הדמות שמשתוללת על הבמה, הוא לא הדמות שמרימה את הקהל, הוא לא הדמות שמייצרת את האנרגיות האלה שאנחנו מדמיינים כשאנחנו מדמיינים על קהל. בואו נגיד ככה, לא היינו אומרים סטיב ג'ובס בשאלה מי הוא קריזמטי, תשובה מספר אחת. ועדיין, הנאומים של סטיב ג'ובס, הדרך שבה הוא מציג דברים, הדרך שבה הוא מדבר על דברים, היא מאוד מאוד קריזמטית, ולמה? כי הוא פועל מתוך הלמה שלו. הוא פועל, שאלת קודם למה, והלמה הוא אחד הדברים הכי חשובים, כשאני יודעת מה הלמה שלי, מה מניע אותי, מה חשוב לי, אז אני שמה את עצמי, אוט דר, אבל באמת. ומה זה אומר שמה את עצמי? אני מאמינה במקצועי פינת אישי. זה אומר שאין שום דבר שאנחנו עושים, שום דבר, שום תפקיד, שום פרויקט, שאנחנו מחויבים לתת לו ביטוי של מי שאנחנו, לתת את תביעת האצבע שהיא רק שלנו. וחלק מהסיפור הזה זה להרגיש מספיק בנוח להיות מעט, טיפה, חשופים, טיפה אנחנו בתוך הדבר הזה. המכוונה אומרת טיפה, כי כל אחד מכם שמקשיב לנו עכשיו נמצא על סקאלה אחרת, וכשאתם עושים את זה שלכם, כשאתם הופכים את זה לשלכם, אז קורים שני דברים מדהימים. אחד, הקהל מרגיש את זה, מתחבר לזה, ממש מרגיש את זה, אפילו באופן זה קצת עוקף את המחסום הראשוני ומגיע בדלת האחורית, ומחבר אתכם, הופך אתכם לדמות שבא לי לשבת איתה אחר כך לקפה, או בא לי לתפוס אותה במטבחון ולהגיד לה איזה משהו. או בא לי ללמוד ממנה, בא לי להיות שותפה שלה לעשייה, בא לי להצליח ביחד איתה, ממש. בדיוק, ממש, זה בדיוק הדברים האלה. זה לא המקצוע… הרבה פעמים אני, בהרבה מקומות שאני מגיעה אליהם, בהרבה חברות שאני מגיעה אליהם, אני שומעת את המשפט הבא, מקצועיות היא לא הבעיה שלנו. במקצועיות אנחנו מדהימים, אנחנו על 100 אחוז. הסיפור הוא האנשים, הוא היכולת להיות חשופים, הוא היכולת להיות אותנטיים, באמת, להביא את עצמנו, באמת, לדבר בכנות על דברים מסוימים, ותחשבו כמה זה א' משחרר, וב' מייצר איזה הילה סביבכם, סביב הדמות שלכם, כי עוד לא ענינו על השאלה מנקודת המבט שלי, אבל בין שתי מילים, אם תשאלו אותי מה זה כריזמה, זה הביטחון, לומר את מה שחשוב לכם לומר, והנינוחות, לומר את זה בנינוחות, בלי מאמץ שזה לא יזיע את עצמו החוצה, שזה יהיה שם במקום בוטח. וזו הגדרה מצוינת, זאת הגדרה כל כך פותחת, וכל כך מאפשרת, וכל כך כלילה. הזכרנו כל מיני זוויות של הסללה תרבותית, וחלק מהסללה תרבותית זה שמלמדים אותנו לעבוד נורא נורא קשה, כל הזמן, להתאמץ נורא נורא, בשביל הכל, מאכילים אותנו במשפטים כמו החיים זה לא פיקניק, קצף לא גדל על העצים, כל המשפטים הנפלאים האלה שכולנו… גדלנו עליהם. כולנו גדלנו עליהם, והם חלק מהתודעה שלנו. בדיוק. ודווקא הקריזמה האותנטית הזאת, שפשוט מגיעה כי אני מחוברת למה שאני עושה, כי אני מעבירה את המסרים של מה שאני הכי מאמינה בו, אני גם לא מנסה, אני חושבת שאולי כאן, תוך כדי שאני מדברת, אני עולה על איזשהו פארק שאנחנו נורא נורא מנסים לשכנע את הצד השני, יש שם מאמץ מאוד מאוד מאוד גדול. בעוד שכשאנחנו באים עם ההוכחות של המחקר שלנו, עם המחשבה של… חשבנו על כל מה שאנחנו ידענו שאפשרי עבור תוכנית העבודה הזאת, ובאנו להציג את האלטרנטיבות. יכול להיות שבחדר יעלו קולות חשובים, ואני אקח את הכל בחשבון, אבל אני באה עם העבודה שעשיתי, ואני גאה במה שעשיתי, ואני אדבר את עצמי כמו שאני. בדיוק, אני רוצה רגע לדבר פה על משהו שלא תכננתי להגיד, אבל הוא חשוב. הרבה פעמים הביטוי של הקושי ושל חוסר הביטחון לא נובע מחוסר כריזמה, הוא נובע מפחד קהל. נכון, מהביקורת. פחד מביקורת, פחד קהל. את יודעת מה? זה אפילו לא… פחד מביקורת זה השלב הבא. אני מדברת ממש על… את אומנה עמדת, את צריכה להציג, ומה שהוא קורה. כל כך הרבה אנשים מכירים את זה, שהם צריכים להציג ומה שהוא משתנה, אנחנו הופכים להיות תמיד הרבה יותר פורמליים, נכון? זה יבישם, אנחנו שם מדברים מול… הכל טכני, אינפורמטיבי, פורמלי, רשמי, בצורה שהיא אנחנו לא אנחנו. אז א. גם זה בהקשר של אותנטיות משחרר מאוד את הסיפור של פחד קהל, כי כשאנחנו מרגישים צורך להחזיק איזה דמות ולהיות סופר מקצוענים, וזה לא, זה לא יושב שם, זה יושב על זה, אתם עשיתם את העבודה, רוב רובנו מתמקדים, כשאני צריכה להכין, להציג משהו, אז אני עובדת על מצגת, ומתאמנת על המצגת, ומשפר את המצגת. אבל מה, אנחנו לא מספיק מתאמנים על איך אני מעבירה את הדבר הזה, על איך, על המקומות הלא פורמליים, על הסיפור שאני משלבת, על ההומור שאני משלבת, על הרגע האישי, על הפתיח, לא על הפתיח של השקף הראשון, לא מדברת על האג'נדה, אני מדברת על בוקר טוב, היי, איך עבר עליי הנסיעה, מה הייתה, מה היה לי הבוקר, משהו אחד מחבר, ששנייה, משחרר אותי מעול ה-to excel בדבר הזה, להצטער, להיות מושלמת, שנייה, להיות אני, להביא את הדברים כמו שאני, וגם כשאני מתאמנת על הדברים, אז רגע, טיפ מאוד מאוד חשוב, להתאמן ברמת רק על משפט הפתיחה והסיום, של הדברים החשובים שאתם רוצים לומר, בעל פה, כן. זה בעל פה, משפט פתיחה, משפט סיום, תדעו אותם, תביאו אותם בביטחון, תדעו איך אתם אומרים אותם, איך אתם נשמעים שאתם אומרים אותם, זה ייתן לכם ביטחון להתניע, זה חשוב, זה עוזר לכמה מנועים בצורה טובה. אבל בשאר הדברים, בשאר המקומות, ועוד רגע נדבר על זה, גם נפרוט את זה לכלים פרקטיים, אבל בשאר המקומות, זה באמת בבסיס של הדברים, זה להאמין בזה שעשיתם את העבודה שהייתם צריכים לעשות, שעברתם על כל הדברים, שאתם מגיעים עם התוצאה הכי טוב שיכולתם, ובשנייה שיש לכם את זה בראש, זה מתנהג החוצה. אז בואי ניקח את זה באמת לרמה המאוד מאוד פרקטית. מנהלים בארגונים שנמצאים בתוך כל כך הרבה סטרס, וכל כך הרבה כאוס ובלגן ודברים שמשתנים תוך כדי תנועה, מה הם הדברים שהם יכולים לעשות כדי לייצר לעצמם כריזמה, בין אם זאת הכריזמה היותר שקטה או היותר תיאטרלית ודרמטית, בסדר? זה תלוי באופי שלנו. נכון. העיקר שזה אותנטי, העיקר שזה באמת מדבר אותי ולא אף אחד אחר. אז מה אני כמנהלת היום בארגון יכולה לעשות כדי להעביר את המסרים שלי בצורה יותר משכנעת, יותר טובה, יותר בוטחת, כשהמטרה היא באמת לייצר ביטחון בסביבה הארגונית שלי, ולהרחיב את האימפקט שלי בארגון. טוב, אז קודם כל זה מדהים שהעברנו עד עכשיו כמה זמן, לא יודעת איך אנחנו מדברות בלי להגיד את המילה סטורי טיילינג פעם אחת. אז אני אגיד שבבקשה, מנהלות ומנהלים יקרים, תזנחו את הבולטים, תחברו את הנקודות לסיפור, תהפכו את הדברים הטכניים שאתם צריכים לדבר אותם, וזה בסדר, זה בסדר, לפעמים יש דברים מאוד טכניים, וצריך להעביר אותם באופן טכני, אבל תערזו אותם לתוך סיפור. יש סיפורים מקצועיים, יש סיפורים אישיים, תנו לסיפורים מקום. זה לא צריך להיות סיפור חופר, ולא צריך להיות סיפור ארוך, אבל זה החצי דקה שאתם נותנים בהתחלה, שמייצר לנו את ה-א' לנו ברמה האישית, את החופשיות, את התנועה, אתם לא רואים אותי, אני מלופפת עכשיו בידיים בתיאטרליות, כי ברגע שאני מספרת סיפור, משתחרר בי משהו, זה לא סתם הפך להיות הבאזוורד של השנים האחרונות, משתחרר משהו שמאפשר לי להיות יותר אני, להיות יותר נינוחה, להיות אחרת. אז איך עושים את זה? קודם כל שלוש עקרונות מדהימים ופשוטים לסטורי טיילינג, זה הראשון, אקשן, השני, אמושן, והשלישי, מינינג. בכל דבר, לא משנה מי אתם ובאיזה תחום אתם נמצאים, אתם עכשיו מדברים על נושא מסוים, יש פעולה, הפעולה הזאת מניעה רגש, זה יכול להיות אצל הצוות, זה יכול להיות בחברה, זה יכול להיות בהנהלה הבינלאומית, זה יכול להיות, תחשבו על איזה רגש היא מעלה, ובסופו של דבר מה המשמעות של זה, תנסו להרוס את זה בהתחלה לסיפור. תנו בהתחלה איזה דוגמה, משהו שמאפשר לנו להתחבר לדברים ממקום שהוא פחות טכני, פחות אינפורמטיבי, ויותר תחושתי, יותר רגשי. זה אחד, זה ברמת התוכן. ברמת האדם, האנשים שמקשיבים לנו עכשיו ורוצים להבין איך הם הופכים להיות יותר קריזמטיים בכל הפרמטרים בחיים שלהם, אז הנה כמה דברים פשוטים ליישום, כלים שאתם יכולים ליישם באמת כבר אחרי הפודקאסט. הראשון הוא לייצר לעצמכם הבנה עמוקה של הכול. מה זה אומר? אם קריזמה היא המגרש, ואנחנו מדברים על קריזמה כבר הרבה מאוד זמן, אז הכול הוא השחקן המרכזי. כשאנחנו שולטים בכול שלנו, אתה חושב, איפה הכול? הוא הבסיס, הוא הכלי שעוזר לי להוציא החוצה את מה שאני רוצה להגיד. הכול הוא הרבה יותר מכול. הוא הכלי שעוזר לי להתבטא, הוא הכלי שאנחנו שומעים אנשים בטלפון וכבר יש לנו דעה על מי הם ומה הם ומה הם אוהבים, אתם לא מאמינים כמה אנחנו משליחים על אנשים רק מלשמוע אותם. וכשאנחנו מבינים את הסיפור הזה, אנחנו מבינים שזה כל כך משמעותי, אז אנחנו רוצים לייצר לעצמנו פרקטיקה טובה. אז הדבר הראשון שאנחנו יכולים לעשות זה למצוא את הנימוכים בקול שלנו, זאת אומרת, לדבר במקום יותר נמוך, ולייצר לעצמנו אסרטיביות באמצעות נקודה בסוף משפט. מה זה אומר? קחו דף ועט או אייפון, מה שנוח לכם, ותכתבו לכם, אני אסרטיבית או אסרטיבי שלוש פעמים, פעם אחת עם סימן שאלה, פעם אחת עם נקודה ופעם אחת עם סימן קריאה. אתם יודעים מה אתם גלו, רובכם לפחות, שאתם מקריאים את הנקודה ואת הסימן שאלה, ולפעמים גם את סימן הקריאה, כמעט אותו הדבר. אנחנו לא עוסקים בלהבין איפה לשים דגשים חשובים, אבל לקחת את הדבר הזה ולהבין איך אני הופכת לקריזמטית, איך אני שמה נקודה בסוף משפט, ובמקום להגיד, שלום, אני רחלי לבאבי אברהם, אני לא בטוחה, זה נגמר בסימן שאלה, לבין להגיד, שלום, קוראים לי רחלי לבאבי אברהם, נקודה. ההבדל הקטן הזה הוא סופר משמעותי בדרך שבה אתם נתפסים. ההבדל הקטן הזה זה בדיוק מה שמייצר סימני שאלה במי ששומע אותנו, או ביטחון במי ששומע אותנו. בדיוק. והוא בדיוק זה שרותם למחשבה ולהקשבה בהמשך הדברים. בדיוק, כי אם אני אגיד לכם עכשיו, תגידו, חבר'ה, מי ביניכם קריזמטי? שימו לי את האצבע, מה הדבר שהופך אותו לקריזמטי? בואו נפרק את זה. רובכם לא תגידו לי, הוא שם נקודה בסוף משפט.

יהיה הדבר שתמרון. אתם תגידו לו, משהו באיך שהוא אומר את הדברים נוסח בביטחון. זה זה, זה היכולת לומר משהו, ומה שאנחנו משדרים בסאבטקסט, במאחורי המילים, באיך שאנחנו אומרים אותו, הוא, אין פה סימני שאלה. אני לא לגמרי בטוח, אני בטוח בוודאות. ואני גם לא מבקשת רשות. בדיוק. אני חושבת שזה מאוד מהמקום הזה שאנשים מאוד חוששים לתפוס מקום, ואז כשהם מציגים את עצמם, אז הם מאוד מבקשים רשות להציג את עצמם. לא, אני בא, ואני מציגת עצמי, מה הבעיה עם זה? בדיוק, או נגיד נושאים יותר כואבים. מה השכר שחשבת עליו? 30 אלף? את שואלת? תגידי, תגיד. לשים נקודה. ממש. באמירה. 30 אלף. נקודה. ודרך אגב, כדי לשים את הנקודה בסוף משפט, זה דורש מאיתנו רגע להכין את המסרים שלנו מראש. שזה גם חשוב, זה גם חשוב. סופר חשוב, זה הביטחון שדיברתי עליו קודם, אז הסיפור של להכין מסרים מראש ולעבוד על איך להגיד אותם, פעם אחר פעם בכל רם, עוזר לנו גם בלהענק לעצמנו ביטחון פסיכולוגי, ולסמוך על עצמנו, ופעם שנייה ברמת הזיכרון החושי, ממש השרירי, איפה אני אומרת משהו, ושם נקודה אחריו. איך הגוף שלי מתנהג כשאני אומרת את זה, זה לא פעם ראשונה שאני שולף את זה מהפה. ואז זה מייצר לנו ביטחון, ואנחנו נשמעים אחרת, זזים אחרת במרחב, אני חוזרת לפתיחת להפתיח שלנו, תופסים מקום בצורה אחרת, נוכחים בצורה אחרת, כי התכוננו לסיטואציה באופן אחר, וזה משנה עולמות. אז דיברנו על הכלי הראשון. נכון, שהוא לייצר סטורי טיילינג, זאת אומרת לקחת את הגבולתים ולהפוך אותם, לחבר אותם לסיפור. הכלי השני, שהוא פחות ממוקד תוכן ויותר ממוקד אדם, הוא היכולת להשתמש נכון בקול, ולדבר בביטחון ולהבין את ההבדלים בנקודה, סימן שאלה וסימן קריאה, וליישם אותם ולהתאמן עליהם. הכלי השני הוא כלי של שימוש בגוף שלנו ככלי עבודה שעוזר לנו לקפוס יותר מקום. מה זאת אומרת? לא יודעת איפה אני תופסת אתכם עכשיו, אבל לא משנה איפה אתם, תתיישרו רגע, תשבו זקופים, תרימו את הסנטר טיפה כזה, לא הרבה מדי, כי אז מה זה עושה? זה גורם לנו להרגיש מתנשאים, הכתפיים זקופות, הגב זקוף. השכמות למטה. יש בדיוק משהו לא מתאמץ. גם אני מתיישרת עכשיו תוך כדי תנועה. ואז מה שקורה לנו, אנחנו, כל הגוף שלנו בניגוד להם, אתם יודעים, אם אנחנו שופכים מים לכאן כאן, אז הם תמיד תופסים את הצורה שלה כאן כאן. וגם אצלנו הגוף הוא ביטוי של הנפש. זאת אומרת, אם אנחנו עצובים, מרוחים, מבועסים, מפוחדים, מאוימים, חוששים, אז אנחנו ממש מבטאים את זה בשפת הגוף שלנו. אנחנו ממוללים איזה משהו שמאנחנו מחזיקים ביד, או את החולצה שלנו, או שאנחנו נוגעים בשיער, מגרדים בפנים, עושים כל מיני דברים שמבטאים את הפחד שלנו, את הלחץ שלנו, את חוסר הנינוחות שלנו. מעידך, כשאנחנו עובדים הפוך ומשתמשים בגוף שלנו ככלי לייצוב התחושות הפנימיות שלנו, גם זה המשך ישיר של מה שדיברנו קודם על מבחוץ פנימה, אז אנחנו מייצרים לעצמנו שיטת עבודה חדשה. מכירות את, נכון, אנשים שבינינו מכירות את העמידה שאנחנו נשנות על רגל אחת, והאגן קצת בולט החוצה לאחד מהצדדים, וכל מה שחסר זה רק שיניחו לנו תינוק על האגן, זאת עמידה שאנחנו עומדות בה הרבה פעמים מתוך הרגל, או איקס ברגליים, אנחנו עומדות ככה מתוך הרגל. ואגב, הרבה פעמים יכול להיות שעכשיו חלק מכם אומרים, אבל מה, ככה הכי נוח לי, בסדר, הכול בסדר, הבעיה היא שזה משדר משהו מסוים, המשהו המסוים הזה חוזר אלינו, כמו באיזון חוזר, חוזר אלינו חזרה. אם אני לא עומדת זקופה, אני לא אומרת צבא, זה לא זקופה של צבא, זה זקופה של נוכחות, של ביטחון. כשאני עומדת ומשרישה עקבים, כמו ביוגה, אני משרישה עקבים, עומדת עם רגליים בפיסוק ברוחב הכתפיים, ומרימה מעט את הסנטר, ומסתכלת בעיניים של האנשים שאני מדברת עליהם, ואם קשה בעיניים, אז לאזור אמצע המצח, זה גם בסדר, תלוי באיזה קבוצה, אם היא גדולה או קטנה, זה כבר נימאנסים של אחר כך, אבל כשאנחנו מצליחות או מצליחים להסתכל ולייצר לעצמנו את המקומות הטכניים, הטכניים האלה של הגוף, שבהם אני עומדת בביטחון, מדברת בביטחון, אני זזה בביטחון, דרך אגב, באותה נשימה, מה אני עושה לה זזל עם הידיים, נכון? זה גם חלק מהשאלות. בכיסים, לא בכיסים, מאחורה, מקדימה, משלבת אותם, מורידה אותם, קחו טיפ מדהים, תחזיקו, או מעביר שקפים או עט, אבל בלי לעשות את הטקטק הזה, או טוש, לא אכפת לי מה, כל דבר שיעזור לכם להחזיק משהו ביד, הדבר הזה, ההחזקה הזאת היא עוגן שמאפשר לנו להרגיש יותר בנוח. כבר יד אחת לא יכולה להיכנס לכיסים טוש, או עט, או קליקר. והטיפ השני הוא ידיים בגובה המותניים. ידיים בגובה המותניים מאפשר לנו להיות במקום שבו יותר קל להוציא אחר כך את הידיים החוצה, ואנחנו רואים בכל המחקרים שעוסקים בקשר בין דיבור מול קהל, וביטחון ותחושה של הצלחה, זה שאנשים שמדברים עם הידיים, ומחזקים את המסרים המילוליים שלהם עם תנועות ידיים, א', ברמת הקהל, המסר עובר טוב יותר, וברמת הדובר, הוא מרגיש יותר ביטחון, ונוצר את סלולו פנימי של, אה, הדבר הזה עובד. כן, זה ממש נכון, אני לא מפסיקה לחייך מרגע שהתחלתי את המשפט הזה, כי כשמצלמים אותי מדברת מול קהל בכל הסדנות וההרצאות, הידיים שלי משחקו תפקיד מאוד מאוד מאוד משמעותי. עכשיו, אני מסתכלת, זה נראה מאוד תיאטרלי. הנה, עכשיו אני שוב מדברת עם הידיים. מדהים. זה נראה כזה מאוד תיאטרלי, אבל ככה אני, הגוף שלי מדבר ביחד איתי, ואני חושבת שזה חלק מה, זה חלק גדול מהמסר. חד משמעית, טוב, לא נכנסנו, זה לפרק שלנו בעתיד על שפת גוף, זה פרק שלם בפני עצמו, אבל אם נדבר עליו ממש בקצרה שנייה, אז אנחנו יכולים, אז קודם כל, 70 אחוזים לפחות, 70 אחוזים מהמסר, הוא המסר הלא מילולי, מסר לא מילולי, זה הבעות פנים, זה לבוש, זה ריח, זה בוסם. וואו. זה השפת גוף שלנו. אני לא חושבת על זה. זה הקול שלנו, זה קשר העין שלנו, זה כל כך משפיע על הדרך שבה המסרים שלנו נתפסים. כי כשאני עושה את התנועות האלה, כשאני מתנהגת בצורה מסוימת, אני הגבולה לזום עם בוסם. ואני בחיים לא עולה לזום עם בוקסרים. אפילו שלא רואים לי את המכנסיים, ואני תמיד שם מעכבים גם כשאני עולה לזום. שוב, בדברים שחשובים, כי כשאני מעבירה הרצאה בזום או סדנה בזום, לא כשאני באיזה שיחה קאזואלית שהיא… למה? כי הדברים האלה משפיעים על התודעה שלנו, על איך שאנחנו מתנהלים. יש משפט מדהים… ואז על איך שאנחנו מעבירות את המסר שלנו לגמרי, ממש רואים את זה עלינו, ממש. רואים את זה, ויש משפט מדהים שאני מאוד אוהבת, אחרי המעשים נמשכים הלבבות. זה משפט מהמם. ממש. וכשאנחנו עושים משהו, גם ברמה הפרקטית, אנחנו מחויבים לו. וזה נכון גם ברמה האישית, לילדים שלנו, בזוגיות שלנו, גם בעבודה שלנו, בהתנדבויות שלנו. בכל דבר, בלימודים שלנו, אנחנו שם. אז גם בשפת הגוף שלנו, גם ברזולוציה של איפה הסנטר שלכם נמצא, גם ברזולוציה של כמה אתם מרשים לעצמכם לדבר עם הידיים. ודבר אחרון שרציתי להגיד בהתייחסות למה שאת אמרת, שאמרת, הנה, אני עכשיו כבר עם הידיים, ואני כל הזמן דברתי עם הידיים. זה מדהים, כי זה אומר שאת בהרמוניה מדהימה בין המסר שאת מאמינה במסר, ושאת אומרת אותו ממקום כל כך נינוח. אבל האותנטיות מגיעה מהמקום של האמונה במה שאני רוצה להגיד. מגיעה מהמקום… מהחיבור שלי אל החיבור הרגשי. למסרים שאני מעבירה. נכון, לערכים, לחיבור, לאנשים שאנחנו מדברות איתם. בקיצור, זה מעגל שכל חלק ממנו מזין את האחר, ובסופו של דבר מייצר תוצר, שהוא תוצר של ביטחון עצמי. והדבר האחרון, הטיפ האחרון שאני רוצה לתת פה, שהוא גם באמת פרקטי, זה טיפ שעוסק ביכולת שלנו, דיברתי מאוד בהקצרה על קשר עין, אבל חשוב לי להגיד פה רגע משהו על קשר עין, כי הוא נכון גם באחד על אחד, ששמה אנחנו תופסים את עצמנו יותר קל לנו באחד על אחד, אבל הרבה פעמים הקשר עין שלנו באחד על אחד הוא… זה נורא חשוף, נכון? אנחנו מסתכלות אחת על השנייה בעיניים, אבל אנחנו רגילות. אבל הרבה פעמים להסתכל בעיניים, זה נורא נורא חשוף, אני מרגישה כאילו רואים לי. אינטימי. כן, זה סופר אינטימי. ומה שאנחנו עושות זה בורחות עם העיניים באופן מודע או לא מודע, אנחנו בורחות עם העיניים, זה קורה בשיחות שחר, זה קורה בשיחות משוב בפידבק, כשאנחנו מקבלות פידבק, זה עושה לנו לפעמים קשה, כי לא כל הפידבקים מלטפים ועושים לנו נעים. נכון. והסיפור הזה של להסתכל בעיניים גם כשאת דוברת, וגם כשאת הקהל, הוא סיפור שהוא גדול יותר מהטכניות. זאת אומרת, הוא מאפשר לנו כמה דברים, הוא מאפשר לנו קודם כל להעניק לצד השני, כשאנחנו מדברים ומסתכלים לו בעיניים, תחושה שאפשר לסמוך עלינו, שאנחנו כאן. ואז כשאנחנו שמים לב בזה, תבחרו דבר אחד מכל הדברים שנאמרו פה שלל דברים, תבחרו דבר אחד, תתמקדו בו. זה גם אגב טיפ פרקטי. אי אפשר לטפוס הכל כל הזמן. גם לא צריך, גם לא צריך. בכל ההרצאות שלי, בכל הסדנות, אני תמיד אומרת איך לדבר איתכם על כל מיני כלים, על כל מיני דברים. תשאלו את עצמכם מה מרגיש לכם נכון בבטן מהצד הקטן האחד שאתם יכולים לעשות כדי לקחת את הדבר הזה צד אחד קדימה, כדי להיות יותר קריזמטיים, כדי להעביר את המסר שלכם בצורה יותר מדויקת, כדי להרגיש יותר ביטחון. הצדים הבאים, תהיה… לקחת דבר אחד שאתם מרגישים שהוא נוגע בעולמות שלכם, ולהתמקד רק בו בתור הטרלה, רק בו, רק בדבר הזה. ומשם אנחנו יוצאים למסע של תקשורת שאתם לא תאמינו בכלל עם הגוף. כן, אנחנו מדברים הרבה עם עצמנו, נכון? כולנו מנהלים שיחות עם עצמנו, אבל זה עם הנפש. מה קורה לשיחות עם הגוף? לא בקטע רוכניקי, כאילו גם, אבל לא רק. בקטע פרקטי, ממש במובן הכי פרקטי של המילה. תשתמשו בכלי המדהים הזה, הוא מייצר לנו הרבה מאוד ביטחון, וכשיש לנו יותר ביטחון, אנחנו בהכרח מנהלים טובים יותר, אנחנו בהכרח מעבירים את המסר שלנו טוב יותר. אנחנו בהכרח נוסחים יותר ביטחון בצד השני. ואז מצליחים לרתום לכל האינפקט שאנחנו רוצים לעשות, לכל השינויים שאנחנו רוצים להוביל, ובאמת מצליחים בתפקיד שלנו. כי תחשבו על המנהלים שלכם, מה הם רוצים? הם רוצים לבטוח בכם שאתם עושים את מה שאתם עושים הכי טוב. מלך לא צריך ללכת לכל מקום ולהגיד, אני מלך, תקשיב, אתה עשו לי ככה. הוא לא צריך להתאמץ להיות מלך, יש משהו בסמכות שבה הוא אומר, ועושים. והדברים שנאמרים בנחת ונאמרים ברוגע ונאמרים באופן שהוא בותח, בותח בתפקיד, בותח בעצמו, בותח ביכולות, בותח בעבודה שעשיתם, בותח בדרך שאנחנו מסתכלים מעבר לכתף ורואים את כל הדרך שעשיתם עד עכשיו. נו לזה קרדיט, לא לספור רק את הדברים שאנחנו עוד לא עשינו, עוד לא טובים, לא טובים מספיק. זה הכול בסוף התקם סטודאט. לדעת, לייצר לעצמנו את הראייה המלאה, הכוללת את התמונה הרחבה ביותר שאפשר, לגבי היכולות שלנו ומי אנחנו, ואז לתת לזה ביטוי ברמה מול קהל, ובכל פעם, בכל סיטואציה תקשורתית, בכל פעם שאתם פותחים את הפה, אני קוראת לזה, סטייג' אוף מיינד. גדול. כן, זה הולך איתי בכל פעם שאני פותחת את הפה, אני על במה, אני על במה. אז בשבילי, אם אני יכולה לסכם, בשבילי זה יכול להיות שני דברים. הראשון הוא החיבור שלנו אל המסר שאנחנו רוצים להעביר, והאותנטיות שלנו, באמת החיבור האמיתי שלנו, אל הדבר שבו אנחנו רוצים לשכנע. כמה אני מאמינה שזה באמת הדבר הנכון לעשות, הדבר הנכון לומר, הדרך הנכונה להתנהג כרגע. כשאני מאמינה בדבר הזה, אני יכולה לקחת כל אחד מהצעדים הפרקטיים, ובאמת נתת כאן ארסנל גדול של הרבה מאוד כלים, ולשאול את עצמי איך אני יכולה לייצר יותר ביטחון בצד השני, כי כשהצד השני יהיה לו יותר ביטחון בי, ובמסרים שאני מעבירה, יהיה לו הרבה יותר קל לשתף איתי פעולה, הוא ירצה לשתף איתי פעולה, אנחנו נוכל להצליח ביחד, ואז האימפקט שנעשה, הוא יהיה הרבה יותר גדול ממה שאנחנו מסוגלים לעשות היום. רחלי, המון המון המון המון תודה. אני מאוד אשמח לסיים בעוד משהו שהולכתי כל הזמן, כל כך הולכתי, שאני נמצאתי עסק, ככה. דברה זה מתוך אברה כדברה, שזה אומר אני בוראת את מה שאני מדברת, וזה נכון לדיבור הפנימי שלכם, לעצמכם, מה אתם בוראים פנימה, זה נכון למה אתם בוראים כלפי חוץ, המילים שלכם מעצבות תודעה, הן משנות נורמות, הן משנות התנהגות. הן משנות את המציאות. הן בוראות עולמות, אז תחשבו, איזו מציאות אתם בוראים עם המילים שלכם. לגמרי, מאוד מאמינה בכל מילה. תודה רבה רבה רבה, תודה. תודה לך, אהובה שלי.

זמן להזין לפרק הזה, אני אשמח לדעת מה חשבתם. מוזמנים לכתוב לי וליצור קשר בכל אחת מהמדיות בתיאור של הפודקאסט. ואם אהבתם, מוזמנים לשתף את מי שהפרק הזה יכול לעזור לה או לא, להניג את החיים שלהם להצלחה ולחיים טובים ומאוזנים יותר. נתראה בפרק הבא.