מיינדפולנס למנהלים: כלי לביצועים וקבלת החלטות טובה יותר

טוני ערד פליק: הפודקאסט מנוהל על ידי טוני ערד פליק, מנטורית מנהלים. הפודקאסט למנהלים שרוצים לעשות את תפיסת המדרגה, אל הובלת החיים, הקריירה והאנשים שלהם להצלחה והגשמה בעזרת כלים מעולמות הפיתוח, הפסיכולוגיה והתודעה. אני טוני ערד פליק, מנחת הפודקאסט הזה, מנטורית ומלווה מנהלים, מנהלת פיתוח בחיריים, ניסיון של למעלה משני עשורים בהייטק. מרצה ומנחת קבוצות של מכון אדלר ובעיקר סקרנית ולמדנית נצחית. אם אתם מנהלים שרוצים להתקדם, להשפיע ולייצר הצלחות וגם לחיות את החיים האלה בטוב, למצוא את האיזון וליהנות מהדרך, הגעתם למקום הנכון.

טוני ערד פליק: היי מנהלים ומנהלות יקרות, אנחנו בפרק חדש של From Manager to Leader, והיום נדבר על מיינדפולנס למנהלים, מיינדפולנס לאנשים צינים, אנליטיים, משימתיים, שאין להם זמן, ששומעים מיינדפולנס שזה עושה להם חררה כזה. ורגע נבין אם זה כלי שיכול להיות רלוונטי לביצועים שלנו, ליצירתיות שלנו, ואולי שווה לנו רגע להבין את הדבר הזה לפני ומעל כל המיתוסים. היי עינת הרריה יקרה.

עינת הררי: היי טוני, מה נשמע?

טוני ערד פליק: טוב, איזה כיף שאת פה, איזה כיף שאת פה.

עינת הררי: ממש, ממש כיף.

טוני ערד פליק: אז עינת היא פסיכולוגית ארגונית ומנחת קבוצות ומנחת מיינדפולנס, ולמדה את מיינדפולנס הרבה שנים בארצות הברית, ובואי קצת תספרי לנו מי את ומה את עושה?

עינת הררי: אני פסיכולוגית ארגונית, היום אני עובדת בראל, בחברת ביטוח, בזמני הפרטי מתרגלת מיינדפולנס, עושה גם לפעמים ערבים של מיינדפולנס, ועושה גם מיינדפולנס בראל, לעובדים, משהו שככה התחלנו לאחרונה.

טוני ערד פליק: אז את עושה מיינדפולנס לאנשים שעובדים בחברת ביטוח, גם שם הציניות אני מניחה חוגגת. בואי תסבירי לנו שנייה רגע מה זה מיינדפולנס בהבנה שלך.

עינת הררי: מיינדפולנס, יש מגוון הגדרות, אבל אני חושבת שההגדרה שרוב המומחים יסכימו עליה, זה בעצם להיות כאן, בכאן ועכשיו, להרגיש מה שקורה לי עכשיו, ולחוות את כל הדבר הזה בלי שיפוטיות. זה בעצם מיינדפולנס בוא נגיד בהגדרה התאורה שלה.

טוני ערד פליק: למה זה עוזר לי בחיים? בשביל מה? כאילו, תראה, את מנהלים קמים בבוקר, הם לא חושבים איך להיות ברוגע, הם חושבים איך להשיג את המשימות שלנו, להתקדם לתפקיד הבא, איך לבקש עלה הצחר, איך להגיע לתוצאות עם הצוותים שלהם. הם בדרך כלל חושבים יותר על מה שמעצבן אותם ומעיק עליהם, מאיך להיכנס לרוגע. אז גם ההגדרה הזאת היא כאילו, למה לי להיות בכאן ועכשיו, מה זה יעזור לי בחיים?

הרקע: מיינדפולנס בעולם העבודה וההייטק

עינת הררי: אז קודם כל, אני רוצה קצת לתת רקע על הנושא של מיינדפולנס, והחיבור שלו לעולם העבודה. יש איזו חברה קטנה, גוגל, מכירה? גוגל, לגוגל יש בית ספר מיינדפולנס שנקרא Search Inside Yourself, הוא פועל בערך מ-2007, ובעצם הקימו אותו אנשים שזה היה שבעצם היו מהנדס מגוגל, שחבר לדניאל גולדמן, שהוא בעצם מומחה מספר אחד בעולם היום לאינטליגנציה רגשית בהרווארד, וביחד הם הקימו את הבית ספר הזה, וזה מאוד מצחיק בעצם כי גוגל זה חברת הייטק, מאוד מאוד לחוצה, מאוד הישגית, הם הבינו שיש משהו שהמנהלים צריכים, והמיינדפולנס אחד הדברים שמאוד חשוב בעצם לשים עליהם את הפריימינג הנכון, לא נועד להירגע. מיינדפולנס, רוגע זה אחת התוצאות, אבל בפועל מה שמיינדפולנס עושה זה בעצם משהו שגורם לך לעצור, לעצור את האוטומטים, ופשוט להיות במקום שהוא יותר בניהול רגשי, יש אנשים שיגידו שליטה, אני פחות אוהבת להם לשליטה, יותר ניהול של התגובות שלך, ניהול של הרגשות שלך, זה בעצם דרך בתוך העולם הנורא נורא מהיר שאנחנו חיים, לעצור ופשוט אולי לפעמים לשנות כיוון שצריך, לפעמים פשוט לקחת נשימה, זה פשוט עצירה, עצירה.

טוני ערד פליק: אז בא לי ממש לחבר את זה לחיים היומיומיים של מנהלים, וזה לא מקרי שגוגל באמת, אני חושב שהביצועים שלהם מאוד מאוד חשובים להם, וזאת הסיבה שהם בכלל עוסקים בנושא הזה, אז מיינדפולנס זה לא כדי שנהיה רגועים ונחשוב happy happy, אלא כדי שננהל את הביצועים שלנו ונוכל להגיע לתוצאות שאנחנו רוצות ורוצים להגיע אליהם. ובא לי רגע לדבר על איזו שיחה ממש מהימים האחרונים עם איזה C-Level שאני מלווה, והוא נורא מתוסכל, הוא נורא נורא נורא מתוסכל, יש לו צוות, חלק מהאנשים נמצאים בחופשה כי קיץ, וחלק מהאנשים, יש אחד העובדים שם בפוסט טראומה, אז כל פעם שמשהו עולה ולא צריך להסביר, יש פה הרבה אנשים בישראל שנמצאים בפוסט טראומה אחרי השלוש שנים שאנחנו כאן במלחמה, אז כל פעם יש איזה טריגר ואז המשימות והטיימליין והדברים נפגעים, וקשה לו נורא לייצר פרדיקטביליטי על המשימות, אני חושב שזה נכון, לרוב המנהלים היום בתעשייה, בכל התעשיות, מאוד קשה לנו לייצר ודאות, אנחנו באמת בעולם של חוסר ודאות, ורגשות מאוד קשה לו להתמודד עם זה, הוא נורא מתאכזב מהם כל הזמן, ואז הוא נורא נורא נורא מתוסכל, הוא נורא מתוסכל, זה כאילו מקום כזה שאתה קם בבוקר ואתה בעצבים עוד לפני שהתחיל היום.

לגיטימציה לרגשות ועצירה כשריר

עינת הררי: כן, קודם כל אני חושבת שכולנו בארץ, כולנו כבר ברמה רגשית הרבה יותר מתורגרת בכלל, מהרגע שאנחנו מתחילים את היום, מנהלים, ובטח בהייטק אבל לא רק, נמצאים במקום שבו הם לא רק צריכים לתפקד, הם צריכים להכיל, להכיל המון דברים, שהם עוברים ברמה האישית ושהצוותים שלהם עוברים, וזה בעצם מייצר המון המון אומס רגשי. עכשיו מאוד חשוב לי להגיד, אני לא רואה במיינדפונס פתרון לכל בעיית היקום, אבל אני רואה בזה כמו שריר, שריר שכשאתה מתרגל אותו הרבה, הוא יכול לעזור לך להרבה מאוד דברים. בואו ניקח את זה כמו, אני רואה את זה ככה, שאלת מה זה כמו, אני אוהבת להשוות את זה לספורט, זה כמו שריר בטן, אוקיי? זה משהו בקור, זה כאילו קור שלך. עכשיו, המנהל הזה, בואו נגיד ככה, מיינדפונס לא אמור להגיד לו, אוקיי, אין בעיות, תירגע, אנחנו happy, happy, joy, joy, זה לא הסיפור, הוא כן אמור לעזור לו, קודם כל להתחבר למקום שבו עכשיו קשה לו, ולתת לגיטימציה, זה בסדר, קודם כל אני חושבת שמה שקורה שהרבה אנשים אפילו, או מנהלים במיוחד, לא נותנים לגיטימציה לזה שעכשיו קשה, עכשיו ברגע שאני נמצאת באיזשהו מצב מתורגר, ואני לא נותנת לו לגיטימציה, כל הדברים שאני אעשה יהיו פחות טובים. ניקח לדוגמה, ניקח לדוגמה קבלת החלטות, אוקיי? אם אני עכשיו צריכה לקבל החלטה, ואני במצב מאוד נסער, אוקיי? אני מקבלת את ההחלטה ממקום שהוא כבר פחות טוב, הוא פחות טוב כי רגשית, המוח שלי לא פועל בצורה האידיאלית. כל מה שהייתי ממליצה למנהל הזה…

עינת הררי: הסוד זה לעצור ולהגיד, רגע עכשיו אני נסער, בוא אני איכשהו, קודם כל לעצור, אני נסער, אני אעשה איזשהו שינוי במוד שלי, במצב רוח, בסטייט שלי, ואז אני אצטרך לקבל החלטה יותר טובה. זה הכל הסיפור, פשוט לעצור, וברגע שאני מצליחה לעצור, שזה נשמע קל, אבל זה כל כך לא פשוט, זה תרגול של חיים שלמים לדעת לעצור ולבדוק מה קורה איתי. ברגע שאני צריכה לעשות את זה, כל התוצרים שלי וכל התוצאות יהיו יותר טובים.

טוני ערד פליק: נכון, כי אז התוצרים ותוצאות שלי יהיו מתוך בחירה, אבל באמת לעצור זה החלק הכי הכי הכי קשה, כי הוא כבר בעצבים, זאת אומרת, גם יש פה היסטוריה, זה שהעובד שלו הבוקר התקשר ואמר גם היום אני לא יכול זה, והדדליין דופק בדלת והלקוחות צועקים והכל צריך לקרות אתמול וכל הדבר הזה, זאת המציאות שכולנו מכירים מהעבודה כל יום, וכל פעם שהיא מגיעה כשאנחנו כבר במקום של סטרס, אז זה רק מגביר את הסטרס. עכשיו סטרס זה לא בהכרח דבר רע, סטרס גם מניע אותנו לפעולה, ואנחנו אנשים אפקטיביים ואנחנו רוצים להגיע לתוצאות ורוצים לעשות, אנחנו לא רוצים להיות כל היום בים. אז זה לא מהמקום הזה של כאילו בא לי לנוח, זה לא מהמקום הזה, אבל אם אני נורא מתוסכלת מעובד שלי, מקולגה שלי, מפוליטיקה שיש עכשיו בהנהלה, היכולת שלי להגיע להחלטות בדיוק כמו שאמרת קודם היא נפגעת, כי הסטרס נורא נורא מצמצם את התודעה שלי לטאנל ויז'ן, ואין מה לעשות כשהסטרס שלנו, כשהמוח שלנו בטאנל ויז'ן, אנחנו במקום הרבה פחות אפקטיבי, במקום לחשוב יצירתי, במקום לקבל השראה, במקום לשקול את החלופות, יש איזה קורטיזול כזה שמציף לי את הגוף, ואני כבר לא במקום של, אני פשוט במרוץ.

תרגול יומיומי ושינוי מבנה המוח

עינת הררי: אני מסכימה איתך לגמרי. בוא נגיד שאם טוב, מנהל יתחיל לטרגל מיינדפונס כשוב בשיא הלחץ, זה לא יעבוד. ברור. התרגול הוא צריך להיות משהו ברמה היומיומית, ואגב בנוגע לקורטיזול, מחקרים מוכיחים שתרגול של מיינדפונס מוריד קורטיזול. מעבר לזה, כשעושים אותו יחסית בצורה אינטנסיבית, הוא ממש משנה את מבנה המוח, הוא ממש מחזק את האזורים שהם יותר המנהלים, ומוריד את האזורים היותר מגיבים, את המגדלה, הוא ממש רואה שינוי מבנים במוח. עכשיו, הרעיון של מיינדפונס זה תרגול, זה כמו שאם אני רצה על הרכבת, ומאחרת לרכבת, אם רצתי כל היום, אם רצתי כל היום, הרי אני לא אחרר, אם אני מתחילה לעשות ספרינט פעם ראשונה, אז זה לא יצא אותו דבר. הרעיון של זה זה משהו שפשוט צריך להכניס אותו לשגרה היומיומית.

טוני ערד פליק: אז בא לי להגיד שגם להכניס לשגרה היומיומית זה לא אומר שעה, וזה לא אומר לשבת בישיבה מזרחית עם הידיים באום, ועם שרי לגופי על הרי ההימלאיה והקהרה, זה לא זה. זה ממש ממש לא זה.

עינת הררי: אני בן אדם מאוד מאוד מאוד משימתי, מאוד. אני עושה מדיטציה פעמיים ביום, אחת מהן היא מדיטציה תשעינה שלי כשאני הולכת לישון, והמדיטציית בוקר שלי היא לפעמים ארבע דקות. לפעמים היא חמש דקות, לפעמים היא שבע דקות, לפעמים היא שתים עשרה, אבל זה לא מגיע להרבה יותר מזה, אלא אם אני מרגישה שיש לי איזה צורך, איזה משהו ספציפי שאני רוצה לעבוד עליו, ואני אגיד שבתקופות שאני יחסית יותר עמוסה, אני מחליקה לעצמי ואני לא עושה את זה אפילו. ואז אני נהיית עוד יותר עמוסה. זאת אומרת, לפעמים גם אני שוכחת ואני מתרגלת את זה כבר מלא שנים, ואני שוב, אני מהנדסת בסדר, באמת בן אדם מאוד מאוד משימתי ומאוד אנליטי. זה לא שזה היה לי טבעי. באתי עם כל ההתנגדויות לתוך הדבר הזה, ואני חושבת שזה פשוט מייצר מוח אחר. מוח אחר ביכולת לבחור, ביכולת להגיב. אני רואה לביצועים שלי היום על היכולת שלי לנתח סיטואציה, היא שונה לגמרי ממה שהייתה לפני, לא יודעת, אפילו לפני שנה, לפני שנה וחצי, שלוש שנים, וזה מאוד מאוד מאוד משמעותי. יש לי הרבה יותר סבלנות.

טוני ערד פליק: עכשיו אנחנו גם חיים בעולם, המון המון מחקרים מראים היום שהיכולת שלנו לקשב עמוק מאוד מאוד מאוד נפגעה, מאוד נפגעה. מחקר של מייקרוסופט מ-2024, שזה כבר לפני 200 שנה נראה לנו, דיבר על ירידה בדיפ וואק שלנו, ביכולת שלנו לריכוז עמוק, ב-58 אחוז. עכשיו מ-2004 עד היום עברו אלינו רק כמה מלחמות וכמה טילים ועוד כל מיני מהפכה משטרית וכל מיני דברים, רק פה בישראל. ובאמת אני חושבת שהקשב שלנו הוא כל כך קצר והסבלנות שלנו, כאילו אנשים פה כל כך על הקצה, שעכשיו לדבר איתם על מיינדפולנס זה יכול להישמע כל כך זר וכל כך רחוק, ואני רוצה להגיד, אפשר לעשות את זה כל כך קטן, כל כך פרקטי, כל כך… בוא נתחיל רגע עם פרקטיקה, אחד הדברים שאני מאוד אוהבת לעשות, וזה אני כן מקפידה לעשות כל יום, זה באמצע היום שלי לתפוס פינת שמיים, לא משנה איפה אני נמצאת, גם אם אני בסדנה, גם אם אני בן הרצאות, גם אם אני בבית, לא משנה איפה אני נמצאת, אני יוצאת החוץ הרגע למצוא שמיים ולעקוב אחרי תנועת העננים שלוש דקות. זה שלוש דקות, זה שלוש דקות, אבל זה מבסט את מערכת העצבים שלי בצורה שזה מחזיר אותי אליי, זה מחזיר אותי לעצמי, זה מחזיר אותי רגע, לשאול מה באמת חשוב היום, עכשיו יש לי עוד חצי יום, ahead of me, מה אני עושה עם החצי יום הזה, מה באמת חשוב לי? כי אם אני לא שמה לב לזה, אתה יודע כמה וואטסאפים אני מקבלת בשעה? זה כאילו, זה בלתי ניתן לניהול לעומס הזה.

המיקרוסקופ: הרחבת הרגע והכנסת מידע

עינת הררי: לגמרי. את יודעת, אני כאילו מלומדת את זה המון שנים, ותמיד התמונה שאני שמה במצגת זה של מיקרוסקופ. כי בעצם מה, למה מיקרוסקופ? זה בעצם, כי זה בא כאילו, את יודעת, להילחם אצלנו, וכולנו גדלנו במקומות האלה, האנליטיים וזה. אין שום דבר רוחני במיינדפולנס, זה פרקטיקל לחלוטין, לחלוטין רגשית קוגניטיבית. ובעצם המיקרוסקופ הוא בעצם אומר, בוא תיקח את הרגע, תגדיל אותו, תרחיב אותו, ואז תקבל יותר מידע. זה כמו לשים מלא מתחת למיקרוסקופ, והוא נראה אחרת לגמרי, זה מה שאת עושה, את לוקחת את הרגע ומרחיבה אותו. ובעצם מבחינתי, אחד הדברים של מיינדפולנס, זה פשוט להכניס יותר מידע על מה שקורה מסביב. גם על התחושות שלי, גם על הרגשות שלי, גם על מה שפועל עליי, גם על אנשים אחרים. עצם העצירה הזאת פשוט מאפשרת לי להרחיב את הידע שלי, ולהכניס יותר מידע. עכשיו, מה שאת אמרת, הפרקטיקה של השלוש דקות, זה מדהים. יש פרקטיקות עוד יותר קטנות. אני כבר שותה קפה, אני שותה את הקפה. אני עושה את זה כבר. במקום לשתות אותו בלי לשים לב, שני שלוקים ראשונים כבר, לא את כל הקפה. פשוט להרגיש, לחוות את השתייה, את הנועם של ה… את הטעם, את הנועם, ממש להרגיש אותו בתוך הפה, לתת מקום לחוויה הזאת שאני שותה קפה. אני נושמת, נכון? אני נושמת בתוך… לנשום במודעות, לנשום להרגיש את האוויר נכנס לאף. את יודעת, להרגיש את ה… עכשיו אנחנו ננשום, להרגיש שהאוויר טיפה יותר קריר. אני אפילו לא אומרת נשימות שמרגיעות, זה כבר השלב הבא. אני אומרת, כבר בתוך הפעולות שאני עושה, טיפה לעשות כמו סלום מושאן, ולעשות אותן לדקה, לשתי דקות, אבל כבר דברים שאני עושה. ואז כאילו בתוך היומיום שלי, אני מרחיבה את היכולת להיות ברגע. אוקיי? אז ברור שמדיטציה…

עינת הררי: מצוין, זה ברור. וככל שאתה עושה את זה יותר, זה יותר טוב. זה ממש כאילו, ממש כושר, כושר. ככל שאתה עושה את זה יותר, זה יהיה יותר טוב. אבל גם בתוך היום-יום, פשוט לעצור בתוך הפעולות שאני עושה, זה ממש לא עניין של זמן. אנחנו יודעות שדברים זה עניין של פריורטיז ולא עניין של זמן, כן? בכל הפעולות שלנו. ואני ממש כאילו, את יודעת, גם אני יש תקופות שאני עושה מדיטציה, ואז הדברים הרבה יותר טובים. יש תקופות שפחות, פחות מתאים. אבל אני חושבת שפתאום אתה נכנס ל-state of mind כזה, שיש הזדמנות, יש מלא מלא הזדמנויות לעשות את הדבר הזה. ואחד הדברים שאני אומרת כאילו, פרקטיקה, שאני ממש, גם כשאני מלמדת המיינדפונס, אני אומרת, לא משנה, עכשיו שעתיים אני מלמדת רק משהו אחד, ואחר כך נחזור על זה עוד בסוף, כי זה מבחינתי ה-take away, לשאול את עצמי, מה אני מרגישה עכשיו? בול. מה אני מרגישה עכשיו? זה הדבר, עכשיו זה פשוט דבר שאני יכולה, כמה זמן לקח לי לשאול את זה? שתי שניות? זה פשוט דבר, העניין שאתה צריך לעשות אותו הרבה, ולא כשאתה בלחץ. אתה צריך לעשות אותו הרבה בתוך היום-יום, להכניס את המחשבה הזאת, מה אני מרגישה עכשיו? מה אני מרגישה עכשיו? זה הכל.

טוני ערד פליק: אז הסיפור של מה אני מרגישה עכשיו, זה הסיפור של, כשאנחנו לא שואלים את השאלה הזאת, ואנחנו בתוך עצבים, תסכול, איזו עננה כזאת נורא נורא גדולה של doing וקורטיזול וכל הסיפור הזה, אנחנו במור אוף דה סיים. זאת אומרת, הדבר הזה רק הולך ומתגבר. כשאני שואלת את עצמי, שנייה, אני שואלת את עצמי מה יושב עליי? אני לא שואלת את עצמי מה אני צריכה עכשיו, זה פרמותציה אחרת של אותו דבר. מה זה הדבר הזה שיושב עליי עכשיו? ממה אני, מה מעיק עליי? והמוח שלנו יודע לענות על הדבר הזה תוך חצי שנייה. ממש ממש זה קורה אינסטנטלי, ואז זה מייצר רגע בהירות. זה שנייה מייצר בהירות. את שואלת שאלה שהיא אפילו יותר טובה מהשאלה שאני שואלת, כי מה אני מרגישה עכשיו זה לתת רגע שם לרגש, ואז זה מייצר עוד יותר בהירות, וזה עוד יותר מחבר אותנו לעצמנו. אני חושבת שיש אנשים שלא יודעים לדבר רגשות, ולא יודעים לשיים את הרגשות שלהם, אז השלב שלי יכול להיות איזה שלב אמצע. אבל אני רוצה רגע לחזור למנהל ההוא, ל-COO, שהוא באמת מאוד מאוד מלא מלא קורטיזול והצבין ותסכול, ואני רוצה להגיד, הטבעי שלנו הוא כאילו לחשוב שיש לנו שליטה על אחרים. יש לנו שליטה על אחרים. אם אני אמרתי לעובד אחר שלי כבר שמונה פעמים, כאילו אתה צריך לעמוד בדדליין, כאילו יש לנו דדליין, יש לנו פה אחריות, כאילו מה העניינים איתך? למה אתה לא… אז ברור שבפעם הבאה זה יקרה, כאילו אנחנו מכניסים את עצמנו לזה, לופים כאלה של more of the same, שזה נורא טבעי, כי כל התרבות שאנחנו גדלנו בתוכה שלטה בנו, אז כאילו זה נורא הגיוני שאנחנו יכולים למשאות באחרים, אבל האמת היא שיש לנו שליטה רק על עצמנו, וזה גם רוב הזמן ולא כל הזמן, וזה קשה לעשות את המיינצ'יפס לשם, אני חושבת שכאילו ההבנה הזאת של רגע, אנשים הם אנשים, הם יעשו את מה שטוב ונכון עבורם, והתפקיד שלי כמנהלת, אם אני רוצה להגיע לתוצאות ואני רוצה לרתום אותם, אני צריכה לרתום אותם, אני צריכה להבין את העולם שלהם ומה, עכשיו להבין את העולם שלהם זה לאו דווקא להכיל את כל ההצרות שלהם ולדבר איתם על הזוגיות שלהם ועל מה שעובר אליהם, אני לא מדברת על זה, מנהלים הם לא הפסיכולוגים של העובדים שלהם, אבל בהחלט כן להיות במקום של, קודם כל להבין שאם אמרתי שמונה פעמים משהו, הפעם התשיעית לא תייצר תוצאה אחרת, אז שנייה, אם משהו קורה כל כך הרבה פעמים וכולנו נתקלים בדבר הזה שקורה מלא מלא פעמים, המצגת הייתה צריכה להיות מוכנה, תמיד מכינים אותה בדקה התשעים, הקוד היה צריך לעלות לפרודקשן, אנחנו החלטנו שהוא יעלה בימי ראשון בצהריים, הוא תמיד עולה ביום ראשון ב11 בלילה, כאילו אם אנחנו יודעים לזהות את המקומות האלה, אז רגע נעצור ורגע נעצר לעצמנו זמן כדי להבין מה מעיק עלינו ואיך אנחנו מתמודדים עם הסיטואציות האלה, והמקום שאני חותרת אליו זה להגיד, אנחנו חיים היום בעולם שלהרבה מאוד אנשים אין זמן עם עצמם, אין כמעט בכלל זמן עם עצמם, והיום עם הזמן שיש לי עם עצמי זה פרייסס, אני לא יכולה לוותר על זה יותר, זה הזמן שבו אני מייצרת תוצאות וזה הזמן שלי רגע לנשום ורגע להבין מה באמת חשוב לי ועל מה אני שמה את האנרגיה שלי.

מיתוסים על מיינדפולנס והמוח שלא מפסיק לעבוד

עינת הררי: אני מסכימה איתך, את יודעת גם עוד איזה תרגיל שאני מאוד אוהבת לתת בהתחלה, אני אומרת לאנשים פשוט עכשיו תשבו דקה, דקה, דקה, 60 שניות בשקט עם עיניים עצומות, אתה יודע שאנשים ממש קשה לשבת בשקט, 60 שניות עם עיניים עצומות, אני עושה את זה, לפעמים אנשים צוחקים, לפעמים אנשים וגם מי שזה, יש אנשים שאומרים וואי נרגעתי, היה לי נעים ויש כאלה שאומרים המוח שלי, המוח שלי לא הפסיק לעבוד, המוח לא מפסיק לעבוד, אגב זה מבחינתי גם תצפית מיינדפולנס מצוינת, זה שאני אומרת המוח לא מפסיק לעבוד, הכל בסדר, הסתכלתי על עצמי, ראיתי שהמוח לא מפסיק לעבוד, זה אומר שהייתי ברגע אגב.

טוני ערד פליק: אז בא לי גם לטעם ציפיות במקום הזה, אין מוח שמפסיק לעבוד, המוח שלנו לא מפסיק לעבוד גם כשאנחנו הולכים לישון, להפך הוא עובד אפילו בעוצמה יותר גבוהה, כאילו יש מלא מיתוסים סביב מיינדפולנס של כאילו אני ארוקן את המוח שלי ממחשבות ואז אני אהיה רגוע, אבל אין דבר כזה, המוח שלנו, המחשבות הם המנגנון הביולוגי שלנו שנמצא שם כל הזמן, גם אין דרך נכונה ודרך לא נכונה לעשות מדיטציה או לעשות מיינדפולנס, זה הכל מיתוסים, המטרה והתכלית של הדבר הזה היא רגע להיות בהתבוננות, ושנייה לעבור מקוגניציה למטה קוגניציה, שנייה להסתכל על עצמי בתוך הסיטואציה ולראות שאני בכלל מנסה לשלוט על העובדים שלי, לראות שאני בכלל בעצבים ומתסכול ממשהו שקרה כבר בפעם המאה החמישים וזה לא מקדם אותי, זה לא יעזור לי.

עינת הררי: לגמרי, אבל אני חושבת שבאמת החוכמה פה, החוכמה זה לעשות את זה בתוך היום יום ולא להגיע לרגע, כי כשאתה מגיע לרגע שם כבר יש מה שנקרא אמיגדלה הייג'ק, המוח שלך נחטף על ידי מנגנוני החירום ואתה לא מצליח, כי ככה אנחנו בנויים, אנחנו בנויים, אנחנו בעצם, יש לנו חלקים מאוד פרימיטיביים בתוך הראש והאבולוציה שלנו עברה מהר מאוד מהג'ונגל המשרד ואנחנו צריכים בעצם להבין שיש לנו צורך לתקשר עם עצמנו, פשוט לתקשר עם עצמנו בכל מיני רמות. עכשיו הדבר הזה הוא לא יכול לקרות כשאני בלחץ, אני צריכה לאורך היום יום, או צריכה מומלץ, כדאי, לאורך היום יום לעשות את הפרקטיקות האלה, את הפרקטיקות האלה שבעצם מרחיבות את היכולת שלי להיות ברגע, כי בעצם, אגב, המוח הוא כמו מכונת זמן, אמרנו שהוא לא מפסיק לעבוד, הוא כמו מכונת זמן, הוא כל הזמן בעבר או בעתיד, בעבר או בעתיד. קשה לו להיות ברגע. עכשיו ברגע, בעצם, כשאני ברגע, אז אני הרבה יותר מחולה, אם אני מתחילה להיות ברגע, אני מתחילה גם להתחבר לכל מה שקורה לי בפנים. וזה בעצם, זה כל הסיפור. וכן, המון, את יודעת, המון אנשים חושבים שזה טכניקה שמורה להירגע, ואז הם יושבים ועושים מדיטציה ולא נרגעים, ואז הם מתחילים לספר לעצמם את הסיפור. ואז הם עוד יותר בסטרס, כי הם עוד פעם לא עמדו בציפייה שהייתה להם שהיא לא מחוברת למציאות, ואז אנחנו נכנסים ללופ הזה.

טוני ערד פליק: נכון. עכשיו, הלופ הזה הוא כל כך בתוך הראש שלנו, הכל בתוך הראש שלנו. נכון. אבל גם הציפייה הזאת היא

עינת הררי: היא ממש כאילו זאת לא המטרה. המטרה של מיינדפולנס ושל כל טכניקה, ומיינדפולנס זה גם המון המון דברים. מיינדפולנס זה גם הליכה על הים, וזה גם לשבת רגע ולהסתכל על עננים כמו שאמרתי קודם, וזה גם לעשות מדיטציה. ואין סוף סוגים של מדיטציה. מיינדפולנס זה הרבה דברים, אבל המטרה של זה היא לא להירגע, אלא היא להתבונן על עצמי ולראות מה אני רוצה לעשות אחרת, כדי לחיות אחרת.

ניהול עצמי, מודלינג ואחריות המנהל

טוני ערד פליק: אני רוצה להגיע לביצועים יותר טובים, אז איך אני מגיעה לביצועים יותר טובים? אני רוצה שיהיה לי זמן להיות בים, איך אני מגיעה לזה? אני רוצה להיות עם המשפחה שלי. כאילו איך אני מייצרת את הרגע שנייה, מה חשוב לי? ואיך אני מייצרת את הבחירה שתעזור לי לחיות את החיים שאני רוצה לחיות? ולהגיב את התגובות שאני רוצה להגיב. ואת אמרת קודם, אמרת כאילו אין לנו שליטה על אחרים, יש לנו על עצמנו.

עינת הררי: אני חייבת להגיד שבמקום הזה, אני חושבת שרוב הזמן זה לא שאין לנו שליטה על עצמנו, אבל אנחנו, היא לא נמצאת, אנחנו לא באמת מנהלים את עצמנו בצורה שהיינו רוצים. אנחנו רוב הזמן על אוטומט, שזה בסדר גמור, כי באמת המוח שלנו יש גבול למה שהוא יכול להכיל. אבל יש הרבה אוטומטים שלא משרתים אותנו במערכות יחסים ותגובות. אני יכולה להגיד לך שמאז שאני עושה מיינדפונס, הדרך שבה אני נוהגת בכביש השתנתה לחלוטין. זאת אומרת, לעתים רחוקות, אני אתצבן שמישהו חתך אותי. פעם הייתי מתצבן, זה אוקיי, אז הוא חתך אותי. בסדר. אני מרגישה היום שיש לי הרבה יותר, האם שווה לי עכשיו להשקיע רגש באירוע שאין לו שום משמעות. עכשיו, כל הדברים האלה, אני באמת חושבת ש, את יודעת, בתוך מערכות יחסים, והמנהלים, הם צריכים להיות סטבליזינג פורס היום בעולם שלנו. עכשיו, אם אתה בתור מנהל נותן לרגשות שלך לשלוט עליך, אתה היכולת שלך לנהל היום בתוך העולם שלנו היא פכותה. אתה תהיה מנהל פחות טוב. אין בכלל שאלה. אפילו אם אתה משימתי ומגיע לדברים, אבל הכל נעשה בלחץ וכל האנשים סביבך באיזשהו סוג של סבל, כי מה שאתה, איך שאתה, אנחנו מנהלים שלהם כוח עצום על העובדים. ממש. אנשים אפילו לא מעריכים, תמיד אני אומרת, זה כמו לחיצת יד שאתה אפילו לא מכיר בכוחה. ואם אתה, ויש לך אחריות, והאחריות שלך היא גם על התגובות הרגשיות שלך, זה, כאילו, אתה אמרת, אתה בחרת מקצוע חדש, נכון? ובתוך המקצוע הזה, זה אחת היכולות. לנהל את עצמך רגשית. ושאנשים באמת יראו, כאילו, להקרין איזושהי תחושה של ביטחון על אנשים. והתחושה הזאת לא תוקרן אם אתה נמצא כל יום באיזשהו היפר-תגובות והיפר-תחושות ומושפריץ לחוצה על הדברים. אז כן, המנהלים היום בעולם שלנו של הקאוס, אם אתה בוחר את זה, אתה צריך לדעת שיש לך גם עבודה לעשות על החלקים האלה של הוויסות האישי. זה לא כמו שהפעם. והדברים מאוד השתנו בעניין הזה. פעם יכולת להיות אולי הרבה יותר אגרסיבי או הרבה יותר זה היום אתה חייב להיות מבוסס. הרבה יותר מפעם.

טוני ערד פליק: אז זה מאוד מתחבר לי גם לטרנספורמציה TI וגם לכל מה שעובר על כולנו היום כי בגלל שהקצב הרבה יותר מהיר אנחנו נדרשים לקבל החלטות ולעשות בחירות הרבה הרבה הרבה יותר פעמים והרבה יותר מהר בתוך סביבה שהיא יותר חסרת ודאות והיא הרבה יותר קשוחה. וכאן היכולת שלנו לבסס את עצמנו לבסס את עצמנו רגשית לבסס ממש את מערכת העצבים שלנו ולעבור מהמקום המגיב מגיב מגיב מגיב הזה אל המקום ששנייה אני יכולה להיות פרואקטיבית אני יכולה לקחת נשימה אני יכולה שנייה לשאול את עצמי מה אני רוצה מה אני חושבת ולא רק איך אני עומדת בציפיות ובדרישות של אנשים אחרים ואת ממש צודקת כל מה שאנחנו עושים כמנהלים זה מודלינג כל מה שאנחנו עושים אנחנו כל הזמן על הבמה ואני חושבת שלהרבה מנהלים זו סיטואציה מאוד מאוד מאוד קשה להיות בה כי בתוך הדרישות המאוד מאוד גבוהות האלה שכולנו צריכים לדלבר בהן עוד לחשוב שכל הזמן מסתכלים עליי וכל תנועה בשפת הגוף שלי וכל מילה שאני מוציאה מהפה מייצרת תרבות מייצרת סטנדרט זה באמת יכול להיות קשה ואני חושבת ששם יש לנו דווקא הזדמנות נורא נורא נורא נורא גדולה נכון שם יש לנו הזדמנות אז רגע בואי ניקח איזה שנייה לבאמת מה מנהלים יכולים לעשות ביומיום שלהם ממש בדברים קטנים שאפשר לשלב במהלך היום כדי שנייה להיות יותר בבחירה להיות יותר בפרואקטיביות כדי להעלות את הביצועים שלנו שוב אנחנו לא מדברות כאן לא על רוגע ולא על איזה happy happy joy joy ושלום עולמי לא מדברות על ביצועים

פרקטיקות קטנות ליומיום: מהבוקר עד הערב

עינת הררי: תראי אם היה מיינדפולנס לכולם אולי היה שלום עולמי אבל אנחנו לא שם אנחנו פחות שם קודם כל זה עניין של מיינדסט הכרה בזה שהדבר הזה נדרש נתחיל מזה אם בן אדם לא מבין שיש פה איזשהו ערך לכל מה שנדבר עליו אז הוא לא הוא לא יעשה את זה אז קודם כל הכרה בזה שיש לי תפקיד שנדרש כזה שכולל ויסות ושהדבר הזה זה משהו שאני צריך לעבוד עליו ושזה משהו שהוא לא לא באוטומטי יש פה עבודה התחלה זה דבר ראשון הדבר השני להכניס פרקטיקות מאוד קטנות לתוך היום יום ואת יודעת כאילו כשמלמדים מיינדפולנס מדברים אפילו אני קמה בבוקר קודם כל נשימה לנשום קמתי מהמיטה לנשום אני מאוד בעד הודעה והכרה יש שיגידו שזה לא לגמרי מיינדפולנס טהור אבל אני חושבת שברגע שאתה מתחיל להבין את הרגע אתה גם מתחיל כאילו להכיר ולהוכיר את החוויות החיוביות שקורות לך ולקום בבוקר ער וחי זה חוויה מאוד חיובית אז לתת לה את המקום ואז שאני מאותו רגע אני מצחצחת שיניים אז אני תדעת לשים לב לצחצח שיניים לעשות אותו כמו שצריך כאילו פשוט לשים שם את הפוקוס ופשוט להתמקד בעשייה להתמקד במה שאני עושה אני שותה קפה כמו שאמרתי שני שלוקים הראשונים קפה תה לא בהליכה לשבת לשבת שתי דקות אחר כך אפשר ללכת אבל פחות כמה שלוקים הראשונים לשבת ולשתות וממש להרגיש את הטעמים ואת הריחות ואחר כך כשאני יוצאת החוצה אז כמעט לכולנו יש איזשהו פרח או איזשהו עציץ או איזשהו בחוץ איזה גינה או חתיכת שמיים שאפשר להסתכל עליה ופשוט ממש דקה זה לא לוקח זמן כי אני כבר בכל מקרה שם אז אני יכולה להסתכל וכאילו גם קצת להתפעל כי באמת יש עולם יפה וגם קצת באמת להבין הנה יש פה יש לי פה משהו שאני יכול להסתכל עליו דקה ולראות אותו ולהתרווח זה באמת בתוך היום ואז שאני מגיעה למשרד

טוני ערד פליק: רגע לפני שאת מגיעה למשרד בא לי רגע לקחת שנייה את הבוקר הזה בזמן שדיברת נזכרתי בבעלי היקר הוא באמת מכין לעצמו את הקפה והוא יושב והוא נינוח והוא כזה מאוד מאוד בתוך הרוגע של הדברים אני שותה את הקפה שלי על הדרך אני לפעמים אוכלת תוך כדי הליכה תפסו אותי לא פעם ולא פעמיים מכינה לעצמי צלחת ואוכלת אותה תוך כדי שאני בפרוסדור כאילו כזה באמת כל הזמן יש לי איזה טסק ליסט שכזה שרץ לי מול הראש אז רגע אני רוצה להגיד יש אנשים שהם כמוהו יותר ויש אנשים שהם כמוני יותר ולשני

טוני ערד פליק: הטיפוסים, מיינדפולנס יכול לעזור. זאת אומרת, בא לי רגע, בא לי שנייה לתת דוגמה מהבוקר שלי. אני קמה בבוקר, מה שלמדתי לא לעשות זה לא לשלוח את היד שלי לטלפון. אז אני לא שולחת את היד שלי לטלפון, אני כן רואה מה השעה, אבל אני לא נכנסת לא לרשתות חברתיות, לא לוואטסאפים שלי, חס וחלילה לחדשות. כאילו, לא. זה ממש ממש לא. למה? כי קמתי בבוקר והתודעה שלי נקייה אחרי לילה שלם שהמוח שלי ייחסן בזיכרון ועשה מלא מלא עבודה וזה, ואני מאוד מאוד מפוקסת בבוקר, הבוקר זה זמן הזהב שלי, ואני רוצה לשמור על עצמי פרואקטיבית. וברגע שאני זולגת ללראות מה כולם צריכים ממני ומה יש ברשתות ומה חוויות של אחרים וזה, זהו, המוח שלי כבר נכתף לחיים של אחרים, ואני רוצה לשמור על המוח שלי אפקטיבי עבור עצמי. אז אחד הכלים הכי משמעותיים שאני עובדת עם מנהלים, זה קודם כל לא לפתוח את ה… אני יודעת שזה נשמע נורא נורא קשוח, אני פשוט מבינה היום שכל מה שיש לי בעולם זה הקשב שלי, והפוקוס שלי, ואני רוצה לרתום אותו לאפקטיביות של מה שאני רוצה לייצר בעולם, ואני לא מוכנה לפזר אותו על הרשתות ועל דברים כאלה, ושלא ישמע שאני איזה קדושה שאני לא נמצאת ברשתות, נראה לי שאתם מכירים אותי ויודעים שאני גם נמצאת ברשתות, פשוט לא על הבוקר. אז אחת השאלות שאני שאלת את עצמי בבוקר, שהן מאוד מאוד מאוד עוזרות לי ככה לחזור לעצמי ולייצר לעצמי יום אפקטיבי, זה מה אני רוצה להשיג היום? ובאיזה מצב רוח אני רוצה להיות היום? דיברת קודם על הנהיגה, אני גרה בכפר סבא ונוסעת לתל אביב, זה לפעמים כמו להגיע לתל אביב מרמת הגולן, באמת, זה כאילו זה יכול לקחת שעה ועשרים בכיף, וחודכים וכזה, אנחנו מכירים את הכבישים בישראל, ואני בהחלטה נכנסת לאוטו, אני גם מכינת הנסיעות שלי, יש לי פודקסטים, יש לי שיחות, יש לי את הדברים, אני נכנסת בהחלטה שאני לא מתעצבנת, לא משנה מה יקרה, אני לא מתעצבנת. עכשיו, זה לא שלפעמים חותכים אותי ואני נבעלת וכזה, בסדר, זו תגובה הגיונית, אבל אני לא נכנס לסרט הזה. וזה החלטה שאני עושה בבוקר והיא מלווה אותי במהלך כל היום. אז אם במהלך היום אני מנהלת שמתעצבנת ממשהו שכבר התעצבנתי ממנו מלא מלא מלא פעמים, אם התחלתי ככה את הבוקר, אני אוכל להזכיר לעצמי שאני לא חייבת להתעצבן.

עינת הררי: לחלוטין, לחלוטין. תמיד יש לי, אני מדברת על סיפור הנעליים, כשאני מגיעה הביתה ופותחת את הדלת, כנראה כמו ברוב הבתים בישראל, יש הרבה נעליים על הרצפה, כל מאמצה, שיחות ואפילו קניית ארונות לא מפחיתים באופן משמעותי את כמות הנעליים בכניסה. אבל אחד הדברים שאני יודעת ומודעת אליהם, שהתגובה שלי לנעליים מאוד מאוד מושפעת מאיך היה היום שלי. אז לפני שאני פותחת את הדלת, אני ככה עוצרת ושואלת את עצמי, איך היה לי היום, מה קרה, ממש, זה הכל עניין באמת של חצי דקה. איך אני באיזה מוד אני, באיזה סטייט אני. וזה משפיע, להגיד לך שזה 100%. אני חושבת שכל מה שאנחנו מדברות וגם חייבים להבין, אין פה 100%. זה דברים של שיפורים הדרגתיים, נקודתיים, כאילו הדרגתיים שמצטברים.

אין מושלם: לגיטימציה לרגשות ושחרור השיפוטיות

טוני ערד פליק: מעולה שאמרת את זה, כן. אני חושבת שהמון מנהלים מצפים לאיזה בכלל. יש לנו איזה סיפורי סינדרלה בראש מכל מיני סיטואציות בחיים, ואנחנו אומרים, יום אחד יגיע השבנגה גדול ואני אצא לפנסיה בגיל 30, ויום אחד אני ארגוע, ואני רוצה לבוא את החיים שלי בהם וכל הדבר הזה. בסוף אנחנו אנשים יצרנים, אנחנו רוצים לעבוד, אנחנו חלק מחברה, אנחנו רוצים לתת ערך, רוצים לחוות משמעות, כל הדבר הזה. ופשוט אנחנו חיים היום בעולם תעסוקתי שהוא באמת דורש מאיתנו מלא. ולאנשים שרגילים להיות במצוינות ורגילים להביא את התוצאות האלה וזה, אז הם אומרים, טוב, אני אעשה את זה ואז יהיה מושלם. אז רגע בא לי לנרמל, אין מושלם, אין מושלם בכלום. אין הזדמנות מושלמת, אין עובד מושלם, אין תרבות ארגונית מושלמת בעבודה, אין מושלם בשום דבר, וזה בדיוק מה שאנחנו צריכים להכיל. בדיוק את הפר הזה בין הציפייה שלנו לבין מה שקורה בפועל, ואיך אני מגיבה אל מה שקורה בפועל.

עינת הררי: אני חושבת שאחד המרכיבים במיינדפונס שלפעמים אנשים לא תמיד שמים פוקוס בתוך ההגדרה, זה כשאני ברגע בלי שיפוטיות. זאת אומרת, קודם כל לתת לגיטימציה לכל התחושות. נורא קשה לא להיות בשיפוטיות. ככה כולנו.

טוני ערד פליק: מה זה שיפוטיות? השיפוטיות זה הברדנבטר של כולנו, לא? רובנו, אבל את יודעת, זה גם תהליך. אני אומרת, קודם כל תהיה ברגע, אחר כך תוריד השיפוטיות. מה את מתכוונת ללא להיות בשיפוטיות? אם יש לי עובד שמעצבן אותי בפעם המאה, אז כאילו אני כבר שיפוטית כלפיו, כבר התעצבנתי.

עינת הררי: בואי נתחיל מעצמנו. לפחות לא להיות שיפוטית על עצמי שהתעצבנתי. על זה אני מתכוונת. מדהים. יש לנו תחושות שבעצם, מה שקורה אני בתוך המיינדפונס, אוקיי, אני יושבת ואני מרגישה שאני עצבנית. עכשיו, אם אני עצבנית ואני לא נותנת לזה לגיטימציה, הוספתי כבר על עצמי ריבידריביד של העצבים, כי אני גם התעצבנת על עצמי שאני עצבנית, אוקיי? אז אני עכשיו אומרת, אוקיי, לגיטימי. אני גם בתוך ה… אני עכשיו, העובד הזה הצבן אותי מאה פעמים, זה בסדר שאני עצבנית, אוקיי? עכשיו, זה בסדר שאני עצבנית, עכשיו, קודם כל הכרתי בזה שאני עצבנית, נתתי לעצמי לגיטימציה שאני עצבנית, עכשיו אני… כל העניין זה איך אני לא נכנסת לאוטומט לתגובה שתהיה בתוך האוטומט הזה. אם אני מצליחה בתוך האירוע הזה לקחת אחורה, להגיד, אוקיי, אני אעשה איתו שיחה, אבל אולי לא עכשיו, אולי עוד שעתיים, אולי מחר, אני אעשה איתו שיחה, אני אתכנן את השיחה, אני אעשה, אני אבין את ה… זה כבר, זה משנה את כל הדינמיקה. משנה את כל הדינמיקה. אבל קודם כל, את יודעת, השיפוטיות כלפי עצמנו זה להוסיף עוד סבל, עוד סבל, עוד סיפור.

כאב מול סבל: הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו

טוני ערד פליק: מה ההבדל בין כאב לסבל? מה ההבדל? וזה גם משהו שהוא, את יודעת, בתוך עולמות של בודיזם, שמשם הגיע המיינדפונס. כאב זה הדבר עצמו. הדבר עצמו זה שקרה משהו שבאמת דורש איזו תגובה רצינית ומשמעותית. זה הדבר עצמו. מסברה לי הרגל, אז כואב לי. אז באמת כואב לי. אין ספק שהרגל כואבת. אין ספק. עכשיו, מה הסבל? הסבל וואי. עכשיו הרגל לא תיתחק כמו שצריך, עכשיו אני לא אוכל… זה הסבל. איך עשיתי את זה? למה נפלתי שם? איך לא שמתי לב למדרכה הזאת? איך לא… זה הסבל. גם עבר וגם עתיד. ועכשיו כאילו זה… בגיל שלי זה לא ייתחק כמו שצריך, ואחר כך אני לא אוכל לרוץ את אותה מהירות, ואחר כך אני… בואי ניקח את זה רגע למנהל הזה, של עוד פעם הוא מבריז לי, ועוד פעם הוא לא עושה את זה, ועוד פעם… זה הסבל.

עינת הררי: נכון. זה הסבל, וזה להכיל את הביסט כל הזמן כל פעם מחדש, ואז לחיות את התסכול ואת העצבים של הדבר הזה. עכשיו, כשאני חיה בתסכול ועצבים, זאת החוויה שלי. רק אני בתסכול ועצבים. העובד שלי הוא חיי את חייו, והוא יחטוף את זה אחר כך כנראה, כי אני אגיע אליו עם הדבר… בצורה מבוססת. נכון. שלא תפתור את הבעיה, אלא רק תיעצר בעיות אחרות. בדיוק. ואז המקום של ה… שאני רוצה בסוף, אני רוצה לשפר את הביצועים שלי. בסוף אני רוצה

טוני ערד פליק: לא הדרך להגיע לשם.

עינת הררי: לא, לא, אבל אני כן רוצה, הצבים והתסכול הם כן לגיטימיים. זאת אומרת, חשוב לי לתת להם את המרחב. הם חלק מהתגובות שלנו, וזה בסדר שאני עצבנית, זה גם בסדר שאני עושה טעויות, הכל בסדר. העניין הוא באמת כמה זמן אני, הסיפורים שאני אספרת לעצמי אחר כך, איך אני צריכה לצאת מהם. אפילו אם התעצבנתי, והייתה תגובה לא טובה, אוקיי, גם זה, להגיד אוקיי, זה גם יכול לקרות, עכשיו אני עוצרת את זה, בואו ננסה לתקן, זה גם בסדר.

טוני ערד פליק: אז אני חושבת שקודם כל באמת, העולם מספיק קשה לנו בחוץ, בואו לפחות נהיה רכים קצת יותר, קצת יותר עם עצמנו, ואני גם חושבת שברגע שאנחנו נהיה קצת יותר רכים עם עצמנו, אז החיים בעצם נהיים קצת יותר רכים מסביב, ואנחנו גם משדרים את זה החוצה, ובאמת, אגב, זה לא סותר את הצורך במצוינות, אני חושבת שמה שקורה, שאם אנחנו לא משקיעים את כל האנרגיה הזאת, בלהספר את עצמנו את סיפורי הסבל, יש לנו יותר אנרגיה לחשוב איך אנחנו… שמופנית ליצירתיות, וכאילו יש כאלה שאומרים, וואי, אז מה, אני נכנס לאיזה זן כזה, והכל מושלם, והכל זה, ואז הצורך שלי ליצור ולהתפתח יורד, בגלל שאני מרגיש שהכל טוב, כי הרבה פעמים אומרים, אבל זה לא נכון, בעצם, זה בעצם, כמו שאת אמרת, הרבה בשיחה הזאת, ובכלל, זה איך אני מנהלת את האנרגיה שלי, איפה אני שמה את הפוקוס שלי.

עינת הררי: נכון.

טוני ערד פליק: זה הסיפור הזה של, אני חושבת שהרבה מאיתנו חיים את ה-never enough. תודעת לא מספיק, שום דבר לא מספיק. תמיד נרצה עוד יעדים, תמיד נרצה עוד זמן, תמיד נרצה יותר גבוה, תמיד נרצה יותר איכות, תמיד יש עוד מלא מלא מלא מה לעשות, וזה נכון. אנשים שהם במצוינות, ואלה הסטנדרטים שלהם, אנחנו תמיד רוצים יותר, זה נכון. וזה לא סותר את זה שלהפך. להפך, זה לא רק לא סותר, זה משלים. כי כשאני ברוגע, אז איכות קבלת ההחלטות שלי, אני אקבל החלטות יותר טובות, יותר יצירתיות, יותר מקדמות, יותר אסטרטגיות, אני לא אהיה רק בטקטיקה של השוטף ששוטף אותי כרגע, אלא אני אוכל להסתכל גם מה השלכות לטווח הרחוק, מה השלכות על אנשים אחרים, מה השלכות על הביצועים שלנו, לא רק ברמה המיידית, אלא איך זה משפיע על עוד לקוחות, על עוד צוותים, על העתיד שלנו. אז כאילו, אי אפשר לחשוב ולקחת בחשבון את הדברים האלה כשאנחנו מונעים כל הזמן מקורטיזול ומלוא מספיק.

יציאה מהאוטומט: כלים מעשיים לסיכום

עינת הררי: נכון. שלא לדבר על זה שרמות הקורטיזול שלנו, הן מאוד בעייתיות. קורטיזול זה אחד הדברים שמקצרים את החיים. זה ידוע שזה כמו, זה דומה לעישון. אז מבחינת האפקט שלו על הבריאות שלנו, אז כל ההזדמנות שיש לנו, באמת, כאילו, להיות במשהו יותר רגוע ונעים, אפילו בתוך היום-יום, מוריד את הקורטיזול ומעלה את ההורמונים החיוביים, את ההורמוני העושר מה שנקרא. זה גם, אבל כל העניין באמת, אני חושבת שהמפתח, המפתח, המפתח פה, זה איך אני יוצרת. זה שם, זה המפתח. זאת אומרת, שם הכל מתחיל ונגמר.

טוני ערד פליק: מסכימה לגמרי, ומי שאין לו זמן למדיטציה, אז נתנו פה כל מיני כלים אחרים. זה לראות עננים, וזה לקחת רגע נשימה, זה לשבת רגע, דרך אגב, אותי לפעמים דברים מעצבנים, ובגלל שהמוח שלנו במחשבה שלוקחת למחשבה שלוקחת למחשבה שלוקחת, כאילו, שום 70,000 מחשבות ב-24 שעות, זה המון. אז הדרך שלי להתמודד עם הדבר הזה היא רגע לקחת מחברת אמיתית. אני יודעת שיש אנשים שזה נשמע להם כבר שנות ה-80, אבל יש בזה הרבה ערך. אז לקחת מחברת אמיתית ואיפרון או עת אמיתי, ולכתוב רגע את המחשבות שלי. עכשיו, זה לוקח פחות מחצי דקה. פחות מחצי דקה, וזה עושה אופלוד של כל הסטרס שיש לי בתוך המוח אל דף. זה דמפינג של גרבג' ממש, וזה מעט את הקצב של המחשבות שלי שנייה, ואז אני יכולה רגע להבין מה מעיק עליי, מה זה הדבר הזה שמעיק עליי. עכשיו, לא תמיד יש מה לעשות עם זה.

עינת הררי: כן.

טוני ערד פליק: אני חושבת שתמיד אנחנו נורא חושבים על, אוקיי, אז מה עושים עם זה? אוקיי, אבל איך זה עוזר לי? אוקיי, אבל איך זה משפיע? אבל שנייה, שנייה, לפני מה עושים עם זה? כשירדתי את זה, עשיתי אופלוד מהמוח שלי, אז כבר אני חושבת אחרת, אני כבר יותר הפנויה. כבר קבלת ההחלטות שלי וניהול הסיכונים שלי יהיה אחרת לגמרי. ההתייחסות שלי לעובדים שלי תהיה אחרת.

עינת הררי: נכון. ברגע שאת עשית את כל הדברים האלה, יצאת מהאוטומט. זה בעצם מה שקורה. ברגע שאני שואלת את עצמי איך אני מרגישה עכשיו, יצאתי מהאוטומט. ברגע שנסעת מהאוטומט, כבר נפתח שם אופציות אחרות שלא היו קודם.

טוני ערד פליק: ממש. ממש עינה, תודה רבה רבה רבה. אני חושבת שזאת הייתה שיחה מאוד פרקטית, מאוד בדיוק לאנשים הצינים, אנליטיים, משימתיים, שזה נשמע להם איזה וודו כזה של עולמות רחוקים, וזה נורא פרקטי. זה באמת באמת נורא נורא פרקטי. וזה לא קשור לרוחניות, זה לא קשור לכלום, זה קשור אל ניהול הביצועים ואל ניהול המצב רוח ואל ניהול בסוף איזה חיים אני רוצה לחיות. אני רוצה לחיות בתוך הסטרס ובתוך התרללת הזאת כל הזמן, או שאני רוצה לחזור אל הבנות שלי בערב רגועה ולשאול אותה מה נשמע וגם להקשיב לתשובה. זה פרקטי, זה נגיש וזה בחינם, את יודעת. זה מה שהכי… זה לכולם. ממש תלוי רק בנו. בדיוק. ממש תודה רבה רבה. איזה כיף שבה.

עינת הררי: תודה.

טוני ערד פליק: תודה שהקדשתם את הזמן להאזין לפרק הזה. אני אשמח לדעת מה חשבתם. מוזמנים לכתוב לי וליצור קשר בכל אחת מהמדיות בתיאור של הפודקאסט. ואם אהבתם, מוזמנים לשתף את מי שהפרק הזה יכול לעזור לה או לא, להנהיג את החיים שלהם להצלחה ולחיים טובים ומאוזנים יותר. נתראה בפרק הבא.