מודעות רגשית למנהלים: איך להפוך רגשות לכלי ניהולי שמייצר ביצועי-על

טוני ערד פליק: היי, אתם מאזינים לפודקאסט From Manager to Leader, הפודקאסט למנהלים שרוצים לעשות את קפיצת המדרגה, אל הובלת החיים, הקריירה ואנשים שלהם להצלחה והגשמה בעזרת כלים מעולמות הפיתוח, הפסיכולוגיה והתודעה. אני טוני ערד פליק, מונחת הפודקאסט הזה, מנטורית ומלווה מנהלים, מנהלת פיתוח בכירה עם ניסיון של למעלה משני עשורים בהייטק, מרצה ומונחת קבוצות של מכון אדלר ובעיקר סקרנית ולמדנית נצחית. אם אתם מנהלים שרוצים להתקדם, להשפיע ולייצר הצלחות, וגם לחיות את החיים האלה בטוב, למצוא את האיזון וליהנות מהדרך, הגעתם למקום הנכון. היי מנהלים ומנהלות יקרות, ברוכים הבאים לפרק חדש של From Manager to Leader. היום אנחנו נדבר בפרק על רגשות ועל איך רגשות שלנו קשורים לעולם העבודה, ולמה כדאי לנו להבין ולנהל את הרגשות שלנו ואיך זה יעזור לנו. בפרק המיוחד הזה הזמנתי את מתי הרלב, שהיא יוצרת השפה למנהיגות הודעתית ודוקטור למדעי המוח וקוגניציה. מתי, איזה כיף שאת פה.

ד"ר מתי הר-לב: איזה כיף להיות איתך, ממש חיכיתי לזה.

טוני ערד פליק: גם אני, גם אני כן חיכינו, חיכינו להתליט את הפרק הזה. אני רוצה קצת לספר מה את עושה להציג את עצמך.

ד"ר מתי הר-לב: אז כמו שאמרת, אני מתעסקת במנהיגות הודעתית, וזו באמת שפה שמתייחסת למנהיגות, קודם כל כן, מצב תודעה. לפני שזה תפקיד ולפני שזה מיומנויות, מתוך הבנה שהמציאות שאנחנו חווים היא השתקפות של התודעה, או בשפה מאוד פשוטה שכולם מכירים, מחשבה בוראת מציאות. אבל זה בעצם הבנה של איך המוח שלנו עובד, ובאיזה אופן המנגנונים האלה משפיעים על הווילביינג שלנו, ועל התוצאות שאנחנו משיגים. זו שפה שרגשות, שזה הנושא שלנו היום, נמצאת בליבה שלה כחלק משאר המודעות, וכחלק מההבנה של איך המוח שלנו עובד. ותכף אנחנו נצלול לזה, אז נדבר על מה התפקיד של רגשות, ולמה זה חשוב, ולמה זה חשוב לא רק לווילביינג שלנו, למה זה חשוב לתוצאות של החיים שלנו.

איך החינוך מרחיק אותנו מהרגשות שלנו

טוני ערד פליק: מהמם, אז הפודקאסט הזה בדיוק, זאת בדיוק המטרה שלו, לעזור למנהלים ומנהלות להגיע לתוצאות, ולהגיע ליעדים, ולהיות אפקטיביים, ולהיות פרודוקטיביים, וגם באותה נשימה, להחלט את החיים בטוב. וכדי להחלט את החיים בטוב, בואי נתחיל ככה, ממש ממש ממוקדם, מוקדם, מוקדם, בתחילת הילדות שלנו. אני חושבת שכל החיים מרחיקים אותנו מהרגשות שלנו, זאת אומרת, תינוקות נולדים, ואנחנו דוחפים להמוצא צלפלי, עשו את זה לפני 40 שנה, ואני עשיתי את זה לבנות שלי לא מזמן. וילדים מגיעים לגן, והם בסך הכל ילדים רכים. בסך הכל, מה זה גיל 3, 4, 5? בתחילת הילדות, השלבים המדהימים האלה, שבהם האישיות שלנו מתעצבת, זה במקום שהם ישחקו, ויהיו הכי חופשיים בעולם וזה, אז יש שעת, פעם זה היה ריכוז, היום זה מפגש, ואותה ורך שקוראים לדבר הזה, אז זה לא שאני חושבת שלא צריך לשמוע שעת סיפור, אבל אני חושבת שזה צריך להיות על בסיס רצון, ולא על בסיס חוקים של מערכת. והמעבר לבית הספר, אני חושבת שמייצג את תחילת שלילתן של המערכות בנו, זאת אומרת, שם באמת אנחנו הופכים להיות מאוד מאוד החיילים של המערכת, זאת כבר מערכת שיש בה תשובה אחת נכונה, ומי שלא מגיע לתשובה הנכונה, הוא נחשב ללא מוצלח כל כך, ומלמדים אותנו שאם אנחנו לא עושים מה שצריך, אז אנחנו לא ילדים טובים, ומלמדים אותנו להיות מאוד קונפורמיסטים. עכשיו, זה מאוד מתנגש עם תחושת השייכות שלנו, כי אנחנו צריכים תחושת שייכות כמו אוויר לנשימה, ולכן אנחנו נהיה קונפורמיסטים, כי אנחנו רוצים לתרום ולהועיל ולהיות חלק מהמרחב, וזה הופך אותנו לטיפוסים מרצים, בעיקר זה מאוד מאוד מרחיק אותנו מהרגשות שלנו. ואז מה שקורה זה שכשאנחנו באות לעבוד עם מנהלים, עם אנשים בוגרים, בני 30, 40, 50, ואנחנו שואלים אותם על מה אתם חולמים, מה אתם רוצים, מה בא לכם, הם לא יודעים לענות על השאלות האלה, כי זה לא שאלות ששאלו אותם כל השנים, כי לימדו אותנו להיות מוסללים בתוך המערכת, ולא רגע לשאול את עצמנו מה אנחנו מרגישים. עכשיו את השיח שלנו היום אני רוצה להקדיש לאיך מנהלים ומנהלות יכולים להביט עצמם לידי ביטוי בתוך המערכת, מתוך הגישה הרגשית הזאת, זאת אומרת, מה יצא להם מזה שהם יבינו את הרגשות שלהם, של העובדים שלהם, ואיך זה יעזור להם להגיע לתוצאות.

רגש כמערכת חיווי – הוויז הפנימי שלנו

ד"ר מתי הר-לב: אז ברשותך אני אעשה רגע קצת סדר, כי את דיברת בעיקר באמת על היכולת לדעת מה אנחנו רוצים, והיכולת להיות אותנטיים, אל מול הצורך לרצות להיות שייכים ואהובים ומקובלים, ומה אנחנו עושים כשיש התנגשות. והצודקת שבאופן שבו אנחנו גדלים ומחונכים, והצורך הזה להיות שייכים, לפעמים מרחיק אותנו מהרצונות האותנטיים שלנו. איך זה קשור לרגשות? רגש במוח הוא למעשה מערכת חיווי. הוא מערכת שבאה לתת לנו אינדיקציה על המצב שלנו, ובאופן עוד יותר ספציפי וממוקד להגיד לנו, האם המצב שאנחנו נמצאים בו כרגע הוא מצב שמאיים עלינו, או מצב שבו אנחנו מרגישים בטוחים. איך זה קשור לרצונות? כי במקום שבו אנחנו מוגנים ובטוחים ואהובים, זה מרחב שהוא בטוח עבורנו להיות מחוברים לרצונות האותנטיים שלנו, לבטא אותם ולהביע אותם בלי לפחד מי. בלי לפחד משיפוטיות, בלי לפחד מדחייה, בלי לפחד מביקורת. אז כשיש לגיטימציה לרגשות, אני בעצם מקבלת אינדיקציה מאוד ברורה מהמוח שלי, לגבי האם אני כרגע בכיוון שאני רוצה, האם אני כרגע בחיבור לאותנטיות שלי, או שמה שאני עושה הוא רק בשביל לקבל אישור חיצוני נקרא לזה, ולהבדיח שאני שייכת, ובעצם אני כרגע מונעת מתוך פחד. אז רגש הוא, אני תמיד אומרת בסדנאות, תחשבו על זה כמו על המייחל דלק והמה דלק. כאילו עומק התודעה, מה באמת מניע אותנו, ומה אנחנו באמת רוצים, והמרחב התודעתי העמוק, אין לנו גישה אליו כמעט. או בכלל, הדרך של המוח שלנו לתת לנו גישה לדבר הזה ולהראות לנו, זה דרך מה דלק, מה זה מה דלק? זה הרגשות שלנו. רגש בעצם מספר סיפור, הוא מספר סיפור עלינו, על מי אנחנו, על מה חשוב לנו, על איפה אנחנו ביחס ליעדים שלנו, הוא למעשה מערכת מכווינה, זה כמו וייז פנימי. וכשאנחנו בהקשבה לרגשות שלנו, קל לנו יותר להבין מה אנחנו רוצים, מה נכון לנו ומה מדויק לנו, ולפעול בהתאם, וזה התפקיד השני של רגשות, להיות המערכת שדוחפת. רגש זה אנרגיה, אינמושן, אנרגיה אינמושן, פעם אחת הרגש נותן לכיבוי, ופעם שנייה זו אנרגיה זמינה שדוחפת לפעולה. ואני חושבת שאולי הדרך להתחיל לחשוב על למה זה חשוב, התוצאות וליעדים שלנו זה להבין מה קורה, אם אנחנו כתוצאה מאיך שגדלנו, ומערכת ההפלה שלנו שנוצרה, מה קורה אם אנחנו מתנתקים? תחשבו על זה, מה קורה אם אין לכם מעדלק? מה הולך לקרות?

טוני ערד פליק: אני מכירה הרבה אנשים שחיים בלי מעדלק, בריחוק, מאוד מאוד גדול מהמרגשות שלהם, לאורך הרבה מאוד שנים, לא כחוויה נקודתית, ובגלל ש-25 שנים הייתי בהייטק בתוך מגוון ארגונים, ועבדתי גם במקומות מדהימים, ממש עם תרבות ארגונית מדהימה, ועדיין הסיפור הזה של להביע את עוצמת הרגשות, או להביא את העני הרגשי שלי למקום העבודה, חד משמעית לא מקובל, חד משמעית אין לזה מקום. זאת אומרת, עובדת או עובד, שיש לו לחלוחית בעיניים, הוא מתחיל לדמוע בשיחה עם המנהל שלו, קודם כל מנהלים לא כל כך יודעים מה לעשות בתוך הסיטואציה הזאת, התגובה הראשונה היא בעלה. אז אני באמת רוצה לקחת את זה למקום מאוד פרקטי, ברור לי שהרגשות שלנו זה ה-ways שלנו, בדיוק כמו שאמרת, וזאת הדרך שלנו להקשיב לעצמנו, ולהבין את עצמנו בעומקים שלא זמינים כשאנחנו על אוטומט. ועדיין בתוך מקומות עבודה, בתוך ארגונים, לדבר הזה אין הרבה מקום. אני יכולה להגיד על החוויה האישית שלי, שתמיד אמרו לי שאני רגישה מדי. באיזשהו גלגול יחסית מאוחר של ההתפתחות שלי, נתקלתי בספר ילד רגיש מאוד. מי שמרגיש הוא רגיש, או רגיש מדי, או מי ששמע שאמרו עליו שהוא, או שמעה שאמרו עליה שהיא רגישה מדי, אז זה אני ממש ממליצה לקחת את הספר הזה, ספר מופלא בעיניי, שממש מסביר כמה יתרונות מדהימים יש להקשבה הזאת לרגשות שלנו, וזה גם מנעד. זאת אומרת, יש אנשים שהם באמת נולדו עם רגישות, והם באמת רגישים יותר. ואני תמיד התייחסתי לזה כבחילס, אבל בעצם זאת נותנה נורא נורא גדולה, כי זה מאפשר לי לראות המון דברים, שלא היו זמינים לי אם לא הייתי רגישה.

לגיטימציה לרגשות והסרת השיפוטיות

ד"ר מתי הר-לב: אני חושבת שהתנועה מתחילה מהמקום שבו רגשות מקבלים לגיטימציה כחלק מהשלם האנושי. וההבנה שלרגש יש מה לתרום לנו, בדיוק כמו אגב שלסכל יש מה לתרום לנו, זה לא במקום. רוב האנשים חושבים על זה באיזה מין חלוקה של או או, שכאילו אם אני אבוא עם הרגשות שלי, או עם הרגישות שלי, אז זה יהיה במקום החשיבה האנליטית הרציונלית, הפרקטית והמעשית שלי. והתשובה היא לא, זה יהיה עוד מעמד. זה עוד מימד, ועוד יכולת שמעשירה ומוסיפה, ומרחיבה את הכישורים והיכולות שלנו, ולא משהו שגורע. אז קודם כל רגע לשנות את המוניטין ואת התפיסה, ולתת לרגשות לגיטימציה, זה הדבר הכי בסיסי, וזה בעצם אומר להסיר את השיפוטיות שאנחנו כל כך רגילים. וגם הייתי עושה הבחנה בין הלגיטימציה והמודעות, שאני קודם כל נותנת לעצמי במרחב הרגשי, ואחר כך יש את האיך אני משדרת או מעבירה, או מתקשרת את הרגשות שלי, אלה שני חלקים שאפשר לעשות ביניהם הפרדה, וחלק מהפחד של אנשים זה באמת, שתהיה במרחאות איזו השתלטות עוינת של המרחב הרגישי, על הדיון או על העבודה או על היום. דווקא ככל שאנחנו במודעות ובחיבור לרגשות, יכולת הוויסות שלנו הולכת וגדלה. אז השלב הראשון זה רגע לשחרר את השיפוטיות ולתת לגיטימציה, ולגיד אוקיי, זה גם חלק מהמרחב. וגם בוא נזכור, בטח שמי שמנהל ומנהלת, אנחנו מנהלים אנשים. וזה אומר שגם אם אנחנו, רק שאנחנו מתעלמים ומתנהגים כאילו זה לא קיים, כאילו זה כמו לשים את הידיים על העיניים ולהגיד אף אחד לא רואה אותי. זה קיים. וזה שאנחנו מתעלמים מזה, לא מאלים את הדבר הזה להיפך. העיקרון, במרחב התודעה, אומר מה שמואר צומח, זה נכון לשני הכיוונים. כל מה שאנחנו שמים עליו את הפוקוס גדל, וגם כל מה שאנחנו מנסים להדוף אותו גדל. אז כשאני מנסה להתעלם מהרגשות שלי, להדחיק אותם, להדוף אותם, לצמצם אותם, לא רק כשאני הולכת ומתנתקת מהוויז הפנימי הזה שלי ואני נהיית עבודה ושחוקה, כי זה יוצר שחיקה, אלא שאני גם בעצם מעצימה, אני נהיית סיר לחץ. האנרגיה הרגישית לא נעלמת, היא צריכה איפשהו לבוא לידי ביטוי.

דוגמה פרקטית: הילדה בגן והמנהלת באוטומט

טוני ערד פליק: בואי ניקח ממש דוגמה פרקטית, הכי יומיומית, הכי פרקטית, ונעשה עליה אימפלמנטציה פשוטה. יש לי ילדה בגן, אין לי, אבל נגיד שיש לי ילדה בגן, ולקחתי אותה הבוקר לגן, עשתה לי את המוות בפרידה, היא בכתה חצי שעה, וזה היה מורי התצבים, ואני יצאתי מהסשן הזה, בוכה ביחד איתה, בסוף הגננת לקחה אותה והתנתקנו, והתיישבתי באוטו, ועכשיו אני צריכה לנסוע לעבודה. אם אני לא מודעת לרגשות שלי, ולא מבינה מה עובר עליי, ולא נותנת לזה מקום, ואני בהדחקה של הדבר הזה, אז אני פשוט אמשיך על אוטומט, נכון? אני אתני את האוטו, אני אגיע לעבודה, אני עלה לפגישות, אם מצבורה כל מה שעבר עליי, ככה יתחיל היום שלי, איך את מציעה לעשות את זה אחרת?

ד"ר מתי הר-לב: באמת, קודם כל, נקודת הפתיחה זה, את אמרת את זה, זה רגע מודעות, ובאמת, בשביל שאנחנו נוכל להתחיל להקשיב גם למרחב הרגשי, נדרשת אותה לגיטימציה, ולהבין שלרגשות יש תפקיד, שהם חשובים, ושאם אני אתעלם, הדבר הזה לא רק יבוא איתי, הוא יפעל דרכי. צריך רגע להבין שמציאות ההשתקפות של תולעה, זה העיקרון הראשון למנהיגות תולעתית, אני רגע אלך על מה יקרה באוטומט אם את לא תעשי, ואחרי זה נעשה את האוקיי, מה, איך אני יכולה לעשות את זה אחרת? הסיבה שאת סיימת בוכה את הסשן גאן הזה, זה בגלל שהבכי של הילדה הפעיל אצלך משהו.

טוני ערד פליק: נכון.

ד"ר מתי הר-לב: זה לא קרה בטעות, וזה לא קרה במקרה, זה גרם לך לאיזושהי חוויה עמוקה. חוויה עמוקה, רגש, כמו שאמרתי, הוא חיווי. אם אני מוצאת את עצמי בוכה, בגלל שהילדה שלי קשה להיפרד ממני, זה אומר שבעומק יש איזה סיפור שהתודעה שלי מספרת, ורגש שלילי הוא אינדיקציה לחוויה של איום. לרוב חוויה לא מודעת. משהו בזה שהילדה שלי בוכה וקשה לה להתנתק, מציף חוויה של איום פנימי אצלי, והרגש השלילי הזה שאני חווה, הבכי והכאב שאני חווה הוא חיווי של זה. עכשיו, אם אני לא מודעת לזה, אני לא יכולה לברר למה אני מרגישה, אני לא יכולה להבין את עומק האיום, אבל זה בעצם אומר שהמוח שלי כרגע עבר, בלי שאני מודעת לזה, למצב תודעתי של מלחמה, למערכת הצבים, סימפתטית. כרגע המוח שלי אמר, את תחת איום, אנחנו נכנסים למוד הישרדות. עכשיו את לא הקשבת לזה, את לא מודעת לזה, אסור לך להרגיש, רגשות זה פויה. את נוסעת במוד הישרדות, כבר הנסיעה שלך בכביש, היא נסיעה של מלחמה. תוסיפי לזה פקקים, זה עוד יותר מגדיל את האיום. הגעת לעבודה, המוח שלך אומר, שימי לב טוני, אנחנו במלחמה, אוקיי? ועכשיו את נכנסת, והמנהלת שלך, או הקולגה שלך, או העובדת שלך, לא מחייכת עלייך ולא אומרת שלום. התודעה שלך אומרת לה, אוקיי, אני מבינה. וכל האנרגיה הזאת היא הולכת ומצטברת, ואז כשאת נכנסת איתה לדיון, את היא לא חייכה אלייך, והפקקים, והילדה שלך שלא נתנה לך ללכת, זה כבר הולך ומצטבר, את כבר נהיית סיר לחץ. והתגובה שלך, במקום מנהלת הדיון בצורה שהיית רוצה, את תגיבי באיזשהו אופן שהוא מתוך מערכת ההפעלה הישרדותית הזאת, בלי שאת אפילו יודעת את זה.

טוני ערד פליק: ורוב המנהלים והמנהלות, ובכלל אנשים שאני עובדת אותם פוגשת, הם הרבה מאוד פעמים מוצאים את עצמם, מתנהגים, באופן שאחר כך כשהם בשקט והם נרגעים, הם אומרים, אבל זה לא מי שרציתי להיות. זה כאילו לפעמים הפוך מאיך שאני רציתי.

ד"ר מתי הר-לב: לגמרי, זה האוטומט שמשתלט. ואז אני בדיון, ואז אני תוקפנית, כי אני בעצם באתי עם איום מהילדה בגן, אני פשוט לא מודעת לזה, נכון? והתוקפנות הזאת היא לא מיטיבה עם המטרות והייעדים שלי, ועם התוצאות שאני רציתי להשיג, ועם מה הייתה תכלית הדיון. אז זה קודם כול מה קורה כשאנחנו על האוטומט. זה כאילו מה שהיה הוא שיהיה וקצת יותר גרוע, ואם אני לא הוצאתי או פרקתי או הייתי מודעת לאנרגיה הרגשית הזאת, בסוף היא תתפוצץ איפשהו. אגב, אצל הרבה אנשים היא מתפוצצת כשהם חוזרים הביתה. אני תמיד שוכחת לומר את בסוף נבעת בחתולה, אבל איפשהו זה צריך לצאת, כאילו הדבר הזה, וכשאנחנו סוחבים את זה גם יום ליום ליום ליום, רמת השחיקה שלנו עולה בגלל שלהגיד מערכת עצבים סימפתטית, זה בעצם אומר שהמוח שלנו כל הזמן מפריש קורטיזול ואדרנלין. כל הזמן באופן קבוע. וזאת שחיקה מתמשכת, כי אנחנו חיים במלחמה במובן הפנימי, וגם ככה החיים תקופה קשה. אז אם אנחנו לא מודעים לזה, אנחנו בעצם אף פעם לא נרגעים. וככל שאנחנו בקורטיזול ואדרנלין, רמת הביצועים שלנו יורדת. גם השכל שלנו לא מתפקד, כי מערכת עצבים סימפתטית אומר שהמוח עשה שאט דאון למערכות המתקדמות. כל היכולות שכן יש לך לא מתפקדות בצורה מיטבית בדיון, בכל דבר שאת עושה, בעבודה היומיומית שלך.

רגשות וביצועים: למה אסור להדחיק במקום העבודה

טוני ערד פליק: את מדברת על היכולת להגיע ליצירתיות, לעשות בריינסטורמינג, להקשיב בעומק של הדברים.

ד"ר מתי הר-לב: עכשיו, עכשיו בבהירות. אפילו, אל תהיה יצירתית, תחשבי. רגש לילי זה חיווי לאיום, עושה שאט דאון למערכות מתקדמות. מה זה מערכות מתקדמות? זה כל היכולות של החשיבה האנליטית, הרציונלית, וכן, גם היצירתיות. אז עכשיו זה כמובן תלוי בגודל האיום ובעוצמת הרגש, נכון? זה לא אפס או מאה, זה לא שחור או לבן, זה איזה מין ספקטרום. אבל ככל שאני מקחישה ומדחיקה רגשות, זה צד אחד של הבעיה. הצד השני של הבעיה, וזה גם עולה בהרבה שיחות שיש לי מנהלים. הם אומרים, אני רוצה שאת העובדים שלי מתלהבים, באנרגטים, ושמחים, ומשתפי פעולה, ושהם יבואו בטוב. אבל אם אסור רגש, אז איך יהיה את כל הרגשות החיובים האלה? רגש זו מערכת אחת אחודה, זה און-אוף. ואם אנחנו מנסים שהרגש יהיה אוף בשביל שלא יהיו רגשות שליליים, אז גם אין את הרגשות החיובים. אתם רוצים תשוקה, אתם רוצים משמעות, אתם רוצים חיבור, אתם רוצים חדוות יצירה, אז אתם רוצים רגשות בעבודה. זו מערכת אחת.

טוני ערד פליק: נכון, והדרך לייצרת את הדבר הזה היא דרך ביטחון פסיכולוגי, שזה באמת המקום שמאפשר לנו רגע להיות מי שאנחנו.

איך נראית מודעות רגשית בפועל – חזרה לדוגמה

ד"ר מתי הר-לב: נכון, והנה הלגיטימציה ולהסיר את השיפוטיות. אז אם אני סיימתי את הבכי של הילדה בגן, אני חוזרת לדוגמה שלך, ומותר לי להרגיש, אז אני קודם כול מתיישבת באוטו ואומרת לעצמי, אלוהים, זה היה לי כל כך קשה, ורגע אני יכולה לדייק מה בעצם היה לי קשה. ואני יכולה לברר את הסיפור שהתודעה שלי רגע מספרת. אולי למשל התודעה שלי אומרת שאני אימא רעה, ושאימא טובה הייתה נשארת בגן יותר ומאחרת לעבודה, ושבעצם אני הולכת לעבודה כי אני מפחדת להחזב בעבודה ושכוות דעת עליי תהיה רעה, או שאני לא אספיק את כל המשימות שלי ואז אני עובדת גרועה, ובעצם כל חוויית האיום הזו שאני נמצאת בתוכה הלא מודעת זה איזה קונפליקט בין רצונות. ויש לי בלאגן בתוך הראש של מי אני אמורה להיות בסיטואציה הזאת, כי אני גם אימא ואני גם מנהלת ואני רוצה גם ואני רוצה גם, ואולי הרצונות האלה מכביעים גם איזה פחד שמה יקרה לילדה שלי אם אני לא אהיה אימא נוכחת. ומה זה אומר על מי אני? ומה זה אומר על איך הילדה הזאת תגדל? ואם אני עושה את הבחירה הנכונה ואני מוצפת בספק ובפחד? אם אני במודעות אני רגע יכולה לשמוע את כל הרעש הזה ולנשום ולהגיד, אוקיי, יכול להיות שיש לך קנדילמה יותר מורכבת, יכול להיות שברגע שאני אשמע את כל הרעש הזה אני אגיד, וואו, וואו, וואו, וואו, אני יודעת מי אני. ואני אימא סבבה וכשאי הסתגלות זה דבר נורמלי והכול בסדר. ואולי אני אגיד, רגע, אני יודעת מי אני, וכן אני רוצה בשבוע הקרוב, בשבועיים הקרובים, להיות יותר נוכחת בגן, וזה אומר שאני אבוא לעבודה ואני אגיד לצוות שלי או למנהלת שלי, או, שומעים רגע? לבת שלי יש קשה להסתגלות, אולי היא גדולים מהמצופה. וזה אומר שבשבוע הקרוב אני אגיע חצי שעה אחרי, ואני אולי אשאר חצי שעה יותר או אמצעת הדרך להיות פרודוקטיבית יותר, אבל אני אתן חשיבות לדבר הזה, וזה בעיקר אומר שאני אבוא לעבודה בחצי שעה אולי איחור במערכות מבחינת לוז, אבל רגועה. וכשאני רגועה, זה אומר שאני מסוגלת לחשוב בבהירות, כי אני לא על המערכת העצבים הסימפתטית, אלא על הפער הסימפתטית. אני רגועה, אני נושמת, אני יצירתית, אני חושבת, אני מרגישה באיזון, אני מרגישה טוב, ואני מביאה את הטוב הזה למרחב של העבודה. וכולנו הרי מכירים את זה, את מכירה את זה, את היית בארגונים שנים. אם אני באה ברע, הווייב הזה בא איתי, ואנשים שבאים בטוב כי הם רגועים, כי הם שמחים, כי הם מאוזנים, זה גם האטיטיות שלהם בדיונים שלנו, בשיחות בינינו, באימיילים שלנו, ואני באה לבקש משהו והם לא מזהיפים פנים, בא להם לעזור כי כשאנחנו בטוב, בא לנו להיות בטוב עם אחרים. זה כמו האבן שזורקים למים והעדוות שהן מתרחבות. אז לתת לגיטימציה לרגשות מאפשר מודעות ומודעות אומרת שאני מתחילה להתבונן ולשאול שאלות, ואני בסקרנות כלפי הרגשות שלי, ואז כשאני בסקרנות כלפי הרגשות שלי, אני גם בסקרנות כלפי הרגשות של אחרים. אז מבחינתי זה מתחיל ממש בשאלה מאוד מאוד פרקטית, זה רגע השנייה לבאמת לקחת נשימה עמוקה. לקחת נשימה עמוקה ולשאול את עצמי מה יושב עליי, ולתת לדבר הזה שם. אני לא זוכרת איפה קראתי את זה כבר לפני הרבה שנים ומאז זה ממש כלי עבודה שאני משתמשת בו. כשאני נותנת שם לרגש, זה כאילו הופך איזה משהו נורא נורא מורפי וגדול ומורכב ומאיים ומין עננים אפורים כאלה, למשהו שהוא מאוד קוהרנטי, ממוקד, קטן. אני מבינה שמה שיושב עליי זה שקשה לי לשאת בכי וקשה לי לשאת את הכאב של הילדה שלי וקשה לי להיפרד ממנה. ועכשיו אני צריכה להמשיך ליום עבודה, אז שנייה אני אחמול את עצמי, שנייה אני אשב שם באוטו ואני אקח נשימה עמוקה ואני אגיד לעצמי, הכול בסדר, אני אהיה הרגע איתי. הרגש הזה כחיווי מבחינת איך שהוא מתנהג במוח, הוא עובד כמו גל. כשאנחנו נותנים לגיטימציה, קבלה, חמלה, חמלה זה אולי מילה שלפעמים האנשים מרגישים שהיא גדולה, אבל המשמעות שלה זה בעצם לפנות לזה מקום ולהתייחס לזה כתופעה אנושית נורמלית. ואז איך נראה הגל הזה כשאנחנו מפנות לו מקום ולא שופטות אותו ולא הודפות אותו ולא מדחיקות אותו ולא מנסות לצמצם אותו ולדפדף אותו? הגל הזה מתחיל קטן, מגיע לפיק שלו, ומי שם הוא דואך ומתפוגג מעצמו. וכשאנחנו מאפשרות לדבר הזה להתרחש, המשך של הגל הזה במוח זה בין 60 ל-90 שניות, זה הכול. מה קורה כשאת הודפת? הוא גדל ומתעצם. גדל ומתעצם, ואז במקום 60-90 שניות באמפליטודה יחסית קטנה, זה הופך להיות כפול או משולש באמפליטודה שהולכת וגדלה, ובעצם ברגע שאנחנו מפעילים שיפוטיות כלפי הרגשות, העוצמה רק הולכת ומסתחררת, זה כמו איזה מערבולת שהולכת וגדלה, זה כדור שלג שמתגלגל.

כלים מעשיים לזיהוי ושיום רגשות

טוני ערד פליק: אני רוצה גם לתת טיפ למי שאומר, אני לא בדיוק יודעת לתת לזה שם. אני לא יודע אם אני כועס, אם אני מאוחזב, אם אני מטוסקל, אם אני מיועד, אני לא יודע איך קוראים לזה, אני יודע שאני מרגיש. ויש באמת הרבה אנשים שאין להם את השפה הרגשית הזאת, כי שפה רגשית זה משהו ש… או שיש אותו בבית שלנו, או שלמדנו אותו, או שברוב… להרבה אנשים באמת אין את הדרך לתת שם לרגישות שלהם.

ד"ר מתי הר-לב: נכון, אז הנה שתי הצעות. אחת החלוקה הכי בסיסית והכי חשובה זה אם זה בפוזיטיב או בנגטיב. כאילו, וזה קל לנו לדעת, כי גם אם אני לא יודעת אם זה תסכול או אכזבה, אני יודעת שזה לא כיף לי. אז רק לדעת שרגש שלילי אומר שאני כרגע מאיזושהי סיבה שגם אם אני לא מודעת עליה, המוח שלי מפרש את הסיטואציה כאיום. ולפעמים עצם הידיעה הזו עוזרת לי להסתכל על המצב כזה, להגיד, רגע, מאוים? לא. כאילו, זה לא נוח לי, אבל אין פה איום. וכמו שאני מבינה את זה, כאילו, משהו נרגע. יש כאילו פתאום איזו פרופורציה, איזו פרספקטיבה שנפתחת, כי הפרשנות הייתה אוטומטית, בזכות המודעות לרגש, אני יכולה להגיד, רגע, המוח שלי נתן פרשנות אוטומטית, אבל עכשיו אני יכולה לתת פרשנות מבחירה, באופן מודע. ופשוט לנשום ונפתח את היפרספקטיבה, זה כלי אחד. כלי שני, במקום, אם אתם לא יודעים למצוא את השם המדויק לרגש, תשתמשו בצבעים. זה כחול, זה ירוק, זה אדום, זה ורוד, זה צהוב. וזה יעזור לכם לזכור שרגש הוא לא טוב או רע. הוא מזג אוויר פנימי כזה. זה פשוט מצב הוויה, מצב תודעה, שוב, שהוא אינדיקציה חיווי לפרשנות. וכשאני אומרת, יש לי גל כחול, זה נשמע הרבה פחות מפחיד ומטריד מ-יש לי גל של תסכול. אוקיי, אז אני רגע עם כחול, והגל הכחול הזה הוא חלק ממני, כי באותו זמן יש גם עוד צבעים בתוכי. פשוט הגל הכחול הוא כרגע בקדמת הבמה. כמו שיש גל כחול, זאת אומרת, יש לי קושי עם הבכי של הבת שלי, אם אני ממשיכה עם הדוגמה של הילדה בגן. בחלקים הנסתרים של הבמה יש לי גם אולי סקרנות למשימה החדשה שלי או לפרויקט חדש, ויש לי גם אהבה לחברות שלי, ויש לי גם תשוקה ל… לא יודע, צרטים מצוירים. יש לי… אני בן אדם שלם. וכשזה כחול, אני יכולה להגיד, אוקיי, זה חלק מהמנעד השלם של הצבעים, אנחנו בני אדם, בכל רגע נתון יש את כל המנעד, אבל בכל רגע נתון, לפעמים בפרונט, כאילו יש משהו אחד, ואז נשם את זה באיזה מסגור שזה מה שנוכח כרגע. בוא ניתן לזה מקום, אם זה משהו חשוב, בוא נטפל בו. זאת אומרת, אם זה איזה רגע שמספר לי סיפור משמעותי, בוא נטפל בו. ואז נפנה מקום לכל שאר הצבעים, לכל שאר הדברים שהם חלק מאיתנו. אז זה ככה שני כלים שאפשר להשתמש בהם ביום-יום. אם אני לא יודעת לקרוא לזה בשם, במקום לאבד את הידיים ואת הרגליים, להגיד, אוקיי, אני כחול כרגע. זה כלים, באמת כלים פרקטיים שיכולים ככה לעזור לנו.

סיכום: שינוי תפיסה ולגיטימציה במקום העבודה

טוני ערד פליק: אני חושבת שזה באמת מתחיל בלעצור. זה הרגע מתחיל בשנייה להבין שכשאני מבסטת את הרגשות שלי ואני יודעת מה אני מרגישה, זה יעזור לי לנהל את החיים שלי כמו שאני רוצה להיות בחיים שלי, בנוכחות שאני רוצה להיות בה. זאת אומרת, יעזור לי לקבל החלטות שאני רוצה לקבל, ולהיות רגועה על הכביש, כי לא בא לי להיכנס לריבים אף אחד על הבוקר, ולהגיע לעבודה, וגם כשמישהו מתנהג אליי בצורה אגרסיבית או לא נעימה, כשאני רגועה, אני ידע להתייחס לזה ממקום אחר. אם אני לא רגועה, אני אכנס בו במאה כמה שבדיוק באותו אופן. או אשתוק ואחר כך אלך כל היום, אימא, למה לא אמרתי, למה לא הגבתי, למה לא עשיתי, נכון?

ד"ר מתי הר-לב: אנחנו או בפייט, או בפלייט, או בפריז, כשאנחנו לא בחיבור ובהקשבה לרגשות שלנו, כי זה המערכת האוטומטית. ככה נראית מערכת הפעלה אוטומטית בצד החשוך של הרגשות כשאנחנו תחת איום.

טוני ערד פליק: אם הייתי מסתכלת על יום-יום במקומות עבודה, לרגשות עדיין יש הרבה פחות מקום, הרבה פחות לגיטימציה. אז מה אנחנו כאנשים שעובדים בתוך ארגונים יכולים לעשות?

ד"ר מתי הר-לב: אז קודם כול זה, כמו שאת אומרת, לשנות את התפיסה שלנו. אני חושבת שאת יודעת, החשיבות של הפרק הזה, קודם כול, בראש ובראשונה, לפני הכלים, זה התפיסה השונה. בסוף אנשים, מהניסיון שלי, ובטח מנהלים ומנהלות, אנשים שהם פרואקטיביים, שהם מסימתיים, אם הם משנים תפיסה, ורגשות פתאום הופך להיות למשהו במרכאות רע, למשהו חיוני, אז גם אם חסרים להם כלים, הם ימצאו את הכלים. יש היום, אתה יודע, פעם היינו אומרים גוגלית, היום צ'אט, וספרי, לא חסר מידע וכלים במרחב הרגשי, ואם אתם רוצים, אתם מוזמנים, הניגוד תודעתי, אבל יש מלא. אבל קודם כול לשנות את התפיסה, קודם כול להגיד הדבר הזה שעד היום ניסינו להימנע ממנו ושפטנו אותו, בואו נשנה את הסיפור. רגשות, זה לא רק שזה לא דבר רע, זה דבר חיוני. חיוני לתפקוד שלנו, חיוני לביצועים שלנו, חיוני ל-ווילביינג שלנו ושל העובדים שאיתנו ושלנו, וככל שרגשות יהיו חלק מהמרחב האנושי השלם גם בעבודה, כך גם האיכות חיים של האנשים שנמצאים פה איתנו, כולל אותנו, וגם הביצועים והתוצרים שלנו יהיו הרבה יותר טובים. שינינו פרספקטיבה, שינינו תפיסה, עכשיו בואו נבין איך, אבל קודם כול, את יודעת, זה קודם כול הלמה. כאילו קודם כול החיבור להבנה הבסיסית הזאת. ואז באמת אנחנו נתנו קצת כל מיני כלים. את אמרת, ובצדק, קודם כול תעצרו. ותעצרו אומר, תפנו את הקשב גם למרחב הרגשי, קודם כול פנימה של עצמכם, ואחר כך אולי גם למרחב הרגשי של האנשים שאיתכם. אתם יושבים בשולחן דיונים, האם אתם יודעים, או יש לכם עובדים צוות שאתם מנהלים, האם אתם יודעים מה הם באמת רוצים, האם אתם יודעים מה הם מרגישים? האם אי פעם ניהלתם איתם שיחה על איך הבוקר שלהם התחיל ומה שלומם? התעניינתם באמת

ד"ר מתי הר-לב: פעם ניהלתם איתם שיחה על איך הבוקר שלהם התחיל ומה שלומם? התעניינתם באמת? מינו סתם, אם אני לא מתעניינת במה שלומי, אני גם פחות התעניין במה שלומך, או אם אני אשאל אותך מה שלומך זה לא כי באמת החפץ לי, זה כי זה מין איזה נימוסים שלי centro. מה שלומך ובואו נתקדם. אבל אם אני מבינה את ההשלכות ואת המשמעות, לפעמים כל מה שצריך זה שתי דקות או שלוש דקות של שיחה אוטנטית. זה לא הרבה זמן, זה לא שעות, וזה לא צריכה להיות שיחת נפש, וזה לא תחליף פסיכולוג, לא. זה לפנות איזה מקום שאומר, האנרגיה הזאת נוכחת בחדר ואם אני אתעלה ממנה, היא לא לא תהיה פה. להפוך הוא, היא תשפיע בלי שליטה. ואם אני רוצה לנהל את החדר, זה אומר שאני רוצה לקחת בחשבון שהאנרגיה הזאת יושבת כאן גם. כשנותנים מקום לרגשות, הם מתפוגגים. זה גל שהוא, כשהוא מקבל את המרחב ביטוי שלו, 60-90 שניות.

טוני ערד פליק: אני חושבת שזה אולי אחת התובנות הכי פרקטיות לצטמן עם הפרק הזה, כי יש באמת איזושהי קונספציה שרגשות זה דרמה וזה מתחיל להיות… מין אירוע בלתי נשלט כזה, ואנשים מתחילים להביע את עצמם, ומה נהיה ולמי זמן לדבר הזה. אבל כשאנחנו מבינים שקודם כל הצורך הפסיכולוגי של כולנו זה שיראו אותנו, וכל הדרמות מצטמצמות מאוד, זאת אומרת, כשהרגשות שלנו מקבלים ביטוי, את הביטוי בגודל הנכון והמדויק להם, זה פשוט חולף, זה פשוט חולף כי זה טבעי והגיוני. ולאנשים רגישים מאוד, אני מקווה שאתם יוצאים מהפרק הזה עם איזושהי מחשבה של, באמת קיבלתם מתנה ענקית, קיבלתם הרבה מודעות, קיבלתם איזושהי פרספקטיבה שלאחרים אין, הם לא רואים את מה שאתם רואים, או רואות. זאת מתנה להשתמש בה, לא להתבייש בה.

ד"ר מתי הר-לב: ברשותך אגיד עוד שני דברים, אחד זה שבאמת מציאות היא השתקפות של תודעה, וזה אומר שרגש ישפיע במודע או שלא במודע, אז אם כבר אנחנו מעדיפים שזה יהיה כן במודע, כלומר שיהיה לנו בחירה איך להשתמש באנרגיה הזאת באופן מיטיב. והדבר השני זה אל תפחדו מהפחד, זאת אומרת, גם אם רגש הוא כרגע דרמה, אז קודם כל אם אתם מנהלים או מנהלות ויש לכם עובד או שזה אתם, אבל נגיד ברמה הניהולית יש עובדת או עובד שיש שם דרמה, להתנהג כאילו זה קיים לא הולך לעזור בשום צורה שהיא. אז גם אם אין לכם את הכלים, או גם אם אתם רוצים עזרה, לתת לזה הכנולדג'מנט, ריקוגנישן, ואפילו להגיד, זה משהו שאני כמנהלת לא יודעת לעזור בו, אבל בוא נראה שאת מקבלת עזרה, סתם אני אומרת, אנחנו עכשיו גם את יודעת, זו תקופה של מלחמה, ואז בסדר, אז אני יכולה לחבר את העובדת שלי, למצוא את הנתיב שהיא תקבל את הסיוע הרלוונטי או את העובד, שיקבל את התמיכה המתאימה והיא יוכל להגיע לעבודה כשהוא שקט, ובאמת, זה לא תמיד התפקיד שלי כמנהלת לתת את המענה הרגשי, אבל כשאני רואה את הרגשות, אז גם אם אני לא יכולה לתת את המענה, אני יכולה לעזור לתת את המענה, ואני מרוויחה בן אדם ואת הכישורים שלו ואת היכולות שלו. אל תפחדו מהפחד, אל תפחדו מהרגשות, תתייחסו אליהם, נהפוך הוא אפילו, היא תאמרת, תשתמשו בהם, במובן הכי טהור ומעיטיב של הדבר, זאת אנרגיה נוכחת, תנתבו אותה לטובת האנשים ולטובת המשימות. בסוף, מי שמבצע את המשימות, הם אנשים.

טוני ערד פליק: לגמרי, אלף אחוז. מאתי, תודה רבה.

ד"ר מתי הר-לב: תודה לך. איזה כיף. ממש תודה.

טוני ערד פליק: תודה שהקדשתם את הזמן להזין לפרק הזה. אני אשמח לדעת מה חשבתם. מוזמנים לכתוב לי וליצור קשר בכל אחת מהמדיות בתיאור של הפודקאסט. ואם אהבתם, מוזמנים לשתף את מי שהפרק הזה יכול לעזור לה או לא, להניג את החיים שלהם להצלחה ולחיים טובים ומוזנים יותר. נתראה בפרק הבא.