היי, אתם מאזינים לפודקאסט From a Manager to a Leader. הפודקאסט למנהלים שרוצים לעשות את קפיצת המדרגה אל הובלת החיים, הקריירה ואנשים שלהם, להצלחה והגשמה בעזרת כלים מעולמות הפיתוח, הפסיכולוגיה והתודעה. אני טוני ערד פליק, מנחת הפודקאסט הזה. מנטורית ומלבה מנהלים, מנהלת פיתוח בכירה עם ניסיון של יותר משני עשורים בהייטק, מרצה ומנחת קבוצות של מכון אדלר, סקרנית ולמדנית נצחית. אם אתם מנהלים שרוצים להתקדם, להשפיע ולייצר הצלחות, וגם לחיות את החיים האלה בטוב, למצוא את האיזון וליהנות מהדרך, הגעתם למקום הנכון. היי, היום אני רוצה שנדבר על הצוות גבולות. כמה חשוב להציב גבולות? בעיניי הכי חשוב, אפילו קריטי. נפגשתי עם שי לפני כמה ימים, לפגישת מנטורינג שלישית בסדרה של שש פגישות. שי הוא ראש צוות פיתוח בסטארט-אפ. הוא הגיע לחוץ והיה מאוד מוטרד. בדיוק עכשיו זה קרה שוב, הוא מתקשר אליי וממתיר אליי מלא משימות. אמרתי לו שאני לא אהיה זמין כמה שעות, מה הוא באמת מצפה שאני כל הזמן אהיה זמין? אז לשי יש צוות נהדר, ויש לו גם אחלה מנהל, הם מאוד מעריכים אחד את השני, עובדים מעולה ביחד. ושי מרגיש שסומכים עליו ומקדמים אותו והוא לומד הרבה. המנהל שלו זה ה-VPRND, אדם מאוד מאוד עמוס. והדרך שבה הוא עובד זה שהוא מפעיל על שי את כל המשימות שקשורות אליו ברגע שהן מתרחשות. אז שי מקבל כל היום מלא פינגים, עם המון מידע והמון משימות, שלא ברור למתי צריך אותן, ולא ברור איפה הן עומדות ביחס לשאר המשימות בפריוריטי. והעומס רק גדל, וזה מאוד מלחיץ ומתסכל, במיוחד כי המנהל של שי מאוד עמוס והוא לא זמין. אז מצד אחד הוא מצפה שהדברים יקרו, ומצד שני אין מספיק קונטקסט כדי שהם יקרו. אז מה עושים? אז קודם כל עוצרים, לוקחים נשימה, ומבינים שיש כאן תבנית התנהגותית שחוזרת על עצמה. יש כאן התנהלות מצד המנהל, שהיא מאוד מלחיצה ומתסכלת. באוטומט שלנו מה היינו רוצים לעשות? לשנות את המנהל, נכון? אני לא יודעת מתי יצא לכם בפעם האחרונה לשנות אנשים אחרים בחיים שלכם, אני למדתי שלי זה פחות עובד. אז מה כן עובד? בואו נדבר קצת על הצוות גבולות. אנשים מאוד חוששים, ולפעמים אפילו ניוולים מהצוות גבולות, כי זה אחד הדברים שלא מלמדים אותנו לעשות. אנחנו גם זוכרים איך אנחנו מרגישים כשמישהו אחר מציב גבול. וזה משהו בין דחייה לביקורת, זאת אמירת לא בעצם. וזה עוד יותר מורכב ביחסים שלנו עם המנהל שלנו, ובכלל ביחסים שיש בהם סמכות. אבל גבולות הן מאוד מאוד חשובים, כי הן שומרים עלינו. אחת הדרכים הכי טובות להסביר מהו גבול, זה לתאר לעצמנו שקיבלנו מתנה משוגעת ומטורפת, רכיבה על אופניים מול נוף עוצר נשימה על הגג של אזריאלי. נשמע חלומי, נכון? אנחנו כבר יכולים לדמיין את עצמנו, את הרוח הנעימה ואת הנוף המשגיע ועוצר הנשימה, ואז אנחנו מגלים שאין מעקב בטיחות. והגג פשוט פרוץ. אז כמה נוח נרגיש לנסוע שם על אופניים? כמה נאפשר לעצמנו להתקרב לשוליים ולהרחיב את ירידת הנוף שאנחנו נחשפים אליו וממש ליהנות? עכשיו בואו נדמיין בדיוק את אותה רכיבה על הגג המריב של אזריאלי כשיש מעקב בטיחות. זאת כבר חוויה אחרת לגמרי, זה ממש כיף. עכשיו אפשר לרכב בחופשיות, להפנות את צוות הלב שלנו לחוויה עצמה. למה? כי אנחנו מרגישים שם בטוחים. וזה בדיוק התפקיד של גבולות. לתת לנו את הרגשת הביטחון הזה ולאפשר חופש בתוך גבולות. אז מה הטעות הכי נפוצה שאנחנו עושים בהצוות גבול? לחשוב שאת הגבול אנחנו מציבים לאחרים. אבל בעצם את כל הגבולות אנחנו תמיד מציבים לעצמנו. אני גם למדתי את זה בדרך קשה. הילדה שלי הייתה רק בת שש, שבשיא הרצונות הסתכלה עליי ואמרה לי, את חצופה. הגבתי כמו כל ימי מופתעת וכעסתי עליה, נעלבתי. אמרתי לה, את ממש לא מדברת עליי ככה. ומה קרה? היא הסתכלה עליי עם העיניים הגדולות היפיפיות שלה ומה היא אמרה? אימא, את חצופה. כלומר, בהתנהגות שלה, היא אמרה, הפה שלי ברשותי ואני אגיד מה שאני רוצה, והיא צודקת. הפה שלה באמת ברשותה ואין לי שליטה עליך. בתפקיד ההורי שלנו אנחנו בכלל מת�לבלים כשאנחנו חושבים שאנחנו יכולים לשלוט בילדים שלנו. התפקיד הזה כל כך מורכב וככה גם גידלו אותנו, זה מה שנצטרך בנו. אז אנחנו חושבים לפעמים שאנחנו יכולים לשלוט בילדים שלנו כי אנחנו אחראים עליהם. אבל האמת היא שאנחנו לא יכולים לשלוט על אף אחד. לא על העובדים שלנו, לא על הילדים שלנו, לא על המנהלים שלנו ולא על אף אחד אחר. האדם היחיד שאנחנו יכולים לשלוט עליו זה רק על עצמנו. ובואו נודה בזה רוב הזמן ולא כל הזמן. אז הגבולות אנחנו מציבים לעצמנו וכשהילדה שלי מדברת אליי לא יפה, אני אגיד לה בפעם הבאה שתדברי אליי ככה, אני לא אמשיך לשחק איתך, כי אליי לא מדברים ככה. וכשזה יקרה בפעם הבאה ותהיו בטוחים שזה יקרה כי ככה זה עובד, אני אקום ואלך. אז את הגבול אני מציבה לעצמי, אני מחליטה מה אני עושה כשפורצים את הגבול שלי. כשמדברים אליי לא יפה, אני קמה והולכת. ובעיות שלי אני אוכפת את הגבול שהצבתי. למי הצבתי את הגבול? לעצמי. אז אני חוזרת לשעה A. בעבודה זה שונה, אנחנו לא נקום ונלך. אבל מה ששעה A צריך לעשות זה רגע לשבת עם המנהל שלו ולתאם ציפיות. אבל זה מתחיל בצעד קודם, זה מתחיל בזה שנעצור ונמפה את הקושי, נבין על מה הוא יושב, מה באמת מפריע לנו, ונחשוב מה אנחנו מציעים לעשות. המנהל של שי מאוד מאוד עמוס, הוא מתנהל בדרך שהכי טבעית וקלה עבורו. אבל לשי זה לא מתאים, זה פוגע בפרודוקטיביות שלו כי עושים לו קונטקסט סוויץ' כל הזמן ומזיזים אותו מדבר לדבר. זה פוגע באיזון שלו, כי גם כשהוא רוצה להתנתק מתקשרים אליו כל הזמן. זה מאמיס אליו כי חוסר הוודאות כל הזמן גדל, והוא צריך להחזיק המון משימות ופרטים שלא ברור מה הדלין שלהם ולא ברור מה נדרש שם. אז שי ישב לשיחה של אחד על אחד עם המנהל שלו וסיפר לו על הקושי. הוא שיתף אותו איך הוא מרגיש ואמר שבהתנהלות הנוכחית מאוד מאוד קשה לו. הוא הציע שהם יעשו פגישה צנחון קצרה של עשר דקות כל יומיים, יסדרו את סדרי העדיפויות ושי יוכל לקבל מענה לכל השאלות הפתוחות. וגם אמר שבזמנים שהוא מודיע שהוא לא זמין, הוא לא בודק הודעות. וביקש שהתקשרו אליו רק אם זה ממש דחוף. ואתם יודעים מה? המנהל שלו ממש העריך את הפידבק הזה. הוא בכלל לא ידע ששי מרגיש ככה. הוא ממש העריך את המסר ובעיקר את ההתנהלות של שי, שהייתה מאוד מקצועית, מאוד בגובה העיניים, והם יצאו בהסכמה כי המנהל שלו הבין. האם זה אומר שמעכשיו הכל פתור? כנראה שלא. עכשיו התפקיד של שי הוא לאחוף את הגבול שהוא הציב, ולדוגמה לא לענות להודעות בזמנים שהוא הודיע שהוא לא זמין בהם, ואם מתקשרים אליו בזמן שהוא אמר שהוא לא יכול לענות, אז לענות רק אם זה באמת באמת דחוף, לבדוק אם זה דחוף. אחרת אנחנו משדרים שם מסר כפול, אז אחרי שהוא הניח את התשתית, ההתנהלות יהיה הרבה יותר קלה עבורו. ובדוגמה של שי באמת היחסים עם המנהל שלו הם יחסים מאוד מאוד טובים, יחסים שיש בהם הרבה הערכה. אז גם יותר פשוט להציב גבול. ביחסים שיש בהם פחות אמון ופחות הסכמה, הצוות הגבול קשה, כי היא חד-זדדית, ואז צריך לעשות שם הרבה יותר מאמץ באכיפת הגבול. אז בואו נסכם בארבעה צעדים להצוות גבולות אפקטיבית. אז זה מתחיל בזה שנקשיב לתחושו שלנו. סטרס וחוסר נוחות, התנגדות ורצון לברוח מהסיטואציה ולא להיות נוכח באזור, זה דגלים אדומים, זה אומר שמשהו מפריע לנו. אז רגע נעצור, נעצור ונקשיב לעצמנו וננסה להבין. זה הצעד השני, נמקד את הקושי שלנו. נשאל את עצמנו, מהם המצבים שבהם אני מרגישה לא בנוח? למה אני חושבת שזה קורה? ומה אני חושבת שאפשר לעשות כדי לשפר את המצב, כדי לשנות אותו? השלב השלישי הוא לטעם ציפיות. אני אספר איך אני מרגישה ואיך בהתנהלות הנוכחית אני מושפעת. זאת תהיה שיחה מאוד בגובה עיניים, זה מאוד מאוד חשוב לבוא בטוב, כי המוזיקה כאן עושה את כל ההבדל. כשאנחנו באים לבקש עזרה, אנשים שמדברים איתנו רוצים לעזור. כשאנחנו באים בטלונות ומקטרים, זה ישר חושם את התקשורת. והשלב הרביעי הוא שנציע פתרונות אפשרים ונחשוב ביחד איך אפשר להתקדם מכאן. אז בפרק היום דיברנו על למה להציב גבולות ולמה זה קשה. דיברנו על זה שגבולות שומרים עלינו ואנחנו מציבים את הגבולות לעצמנו, לא לאחרים. אנחנו קובעים מה אנחנו נעשה כשהגבול שלנו ייפרץ בפעם הבאה. דיברנו על הצעדים להצוות גבול באופן אפקטיבי, שגם שומר עלינו וגם שומר על יחסים טובים. ואני ממש מקווה ששכנעתי אתכם ששווה לעשות את זה על אף הקושי. אני מזמינה אתכם לחשוב איזה סיטואציות בחיים שלכם יהיו הרבה יותר קלות אם תציבו שם גבול. תודה שהקדשתם את הזמן להזין לפרק הזה. אני אשמח לדעת מה חשבתם. מוזמנים לכתוב לי וליצור קשר בכל אחת מהמדיות. ואם אהבתם, מוזמנים לשתף את מי שהפרק הזה יכול לעזור לאולה, להנהיג את החיים שלהם להצלחה ולחיים טובים ומאוזנים יותר. נתראה בפרק הבא.