היי, אתם מאזינים לפודקאסט From Manager to Leader, הפודקאסט למנהלים שרוצים לעשות את קפיצת המדרגה, אל הובלת החיים, הקריירה והאנשים שלהם להצלחה והגשמה בעזרת כלים מעולמות הפיתוח, הפסיכולוגיה והתודעה. אני טוני ערד פליק, מנחת הפודקאסט הזה, מנטורית ומלווה מנהלים, מנהלת פיתוח בכירה עם ניסיון של למעלה משני עשורים בהייטק, מרצה ומנחת קבוצות של מכון אדלר ובעיקר סקרנית ולמדנית נצחית. אם אתם מנהלים שרוצים להתקדם, להשפיע ולייצר הצלחות, וגם לחיות את החיים האלה בטוב, למצוא את האיזון וליהנות מהדרך, הגעתם למקום הנכון. היי מנהלים ומנהלות עיקרות, אנחנו בפרק חדש של From Manager to Leader, והיום אנחנו נדבר על פרודוקטיביות ועל איך להיות פרודוקטיבי בלי לרדוף אחרי הזנב של עצמנו. אני חושבת שזאת ממש משימת חיים. לפרק הזה הזמנתי את ג'ני ריצין, שהיא מאמנת ומרצה לפרודוקטיביות מודעת ואינטליגנציה חיובית. היי ג'ני. היי, תודה שהזמנת אותי. איזה כיף שאת פה, איזה כיף. יש לנו באמת חתיכת נושא לדבר עליו היום, והאמת שבא לי להתחיל כאילו מהחלק הכי קשה, בסדר? יאללה. ממש ממנהלת שפגשת בשבוע שעבר באחת הסדנאות למנהלים, אנחנו כבר בתוך רצף של סדנאות והיא מנהלת בחירה, והיא מהפונקציות האלה בארגון שנותנות שירותים לכולם, ממש ממש לכולם. תחשבו על מי שהיא או מקספים או מליגה, לא מ… באמת, אני פשוט לא רוצה להחשוף אותה, אבל יש הרבה תפקידים כאלה בארגון שהם תפקידים שנותנים שירות לכולם. הארגון הוא ארגון גלובלי על אמת. זה ארגון שיש בו עובדים מכל העולם, מברזיל, מהודו, מאירופה, מארצות הברית, מישראל, באמת באמת באמת מכל העולם, אין טיימזון שאין להם. ויש להם אנשי מכירות מכל המקומות האלה, והיא נותנת שירותים גם לאנשי המכירות, גם לאנשי החברה, לכולם. היא קמה בבוקר ומרגישה כל יום שכל העולם על הכתפיים שלה. וכשאני אומרת לה, תפני זמן, תחשבי על עצמך, אז היא אומרת לי, אין לי את הזמן שלי בעולם הזה, אין לי. אני קמה בבוקר לתוך הסערה הזאת וככה נראים החיים שלי. והכול דחוף, כל הזמן. אז קשוח קשוח. ממש. באמת, קשוח לחיות ככה. אז with that in mind, חשבתי לקחת את הדמות הזאת שהחנק הזה שהיא מתארת והמחסור הזה באוויר, אני חושבת שהרבה אנשים יכולים להזדהות עם זה, אני חייתי ככה שנים נכבדות מהחיים הבוגרים שלי, ואני חושבת שאפשר קצת אחרת. לגמרי. אני חושבת שכולנו מרגישים, אולי לא בכזאת עצמה, אבל אני חושבת שהרבה מאיתנו מנהלים קמים בבוקר ומרגישים שהכול על הכתפיים שלהם, והכול דחוף, והכול להתמול. וזו הרגישה לא פשוטה. וההרגישה הלא פשוטה הזאת גם משפיעה על איך שאנחנו מתפקדים ביום יום, שגם משפיעה על ההרגישה הלא פשוטה שלנו, וזה איזשהו מעגל שאנחנו כל הזמן נמצאים בו, והוא מרגיש שהוא לא נגמר, שהוא אינסופי. נכון, המון מנהלים ממש מרגישים שהם צוואר בקבוק של הכול. זאת אומרת, אם הם לא יעשו, שום דבר לא יקרה, ולא תמיד יש למי לעשות דלגציה, כי בטח בתקופה הזאת שמלא אנשים נמצאים במילואים וכל מיני דברים, זאת אומרת, באמת המציאות היא מאוד מאוד לחוצה ושועטת, ולפעמים אני אומרת, מזל שיש רק 24 שעות ביממה. זאת אומרת, מזל שהמציאות מכתיבה לנו איזה שהן גבולות, שבתוכן צריך להסתדר. אז מאיפה מתחילים? איך מתחילים לעזור? לכולנו יש תקופות כאלה. נכון. אני חושבת שקודם כל לקחת נשימה עמוקה. נשימה עמוקה. ובאמת להגיד לעצמנו גם שזה באמת קשה, וזה מורכב וזה לא פשוט, ואם זה להתחיל, אם קודם כל אנחנו הרבה מדברת, דיברנו על חמלה עצמית, אז כן קצת במצב הזה שזו באמת סיטואציה מורכבת, ואולי אנחנו לא נפטור אותה עד הסוף, אבל אנחנו באמת בהחלט יכולות להקל על הסיטואציה. ואני חושבת, כשאני מסתכלת על מנהלים שמנהלים הרבה דברים בלחץ, אני רואה שרוב האנשים, וזה משהו שכזה אני תמיד מלמדת, אנחנו מנהלים זמן או משימות, כמו שהם מנהלים מסעדה. אם את מגיעה למסעדה, הגעת למסעדה, עומדת שם המערכת או מערך, ויש לה כמה שולחנות שמורים, שזה בדרך כלל הפגישות שלנו בלוז, וכל השאר זה פרס קאם פרס סרף, נכון? וזה לא הדרך היעילה ביותר לנהל דברים, אבל ככה אנחנו מתנהלים ביום, קופץ לנו מייל, אנחנו עונים לו מישהו צריך אותנו בוואטסאפ, עכשיו דחוף, אנחנו צריכים לתת לו מענה. ואנחנו לא יודעים לעצור שנייה, ולתעדף משימות, והרבה פעמים כשאנחנו מדברים על הכל דחוף, והכל חשוב, עדיין בתוך העומס הזה, ובתוך ההרבה הזה, עדיין יש איזושהי היררכיה פנימית. ואני תמיד אומרת למנהלים, לנהל את המשימות שלהם, כמו שאני מנהלים חדר מיון. כי כשמגיעים לחדר מיון, אין מצב שאתה נכנס לחדר מיון, ורופא בודק אותך. קודם כל, הכל עובר, מיון. כשכל ה… יש מטריצות למיון משימות וזה, ומה שאת מתארת פה זה השוואה לאירוע רב נפגעים. כשיש אירוע ענק עם המון המון המון פציאנטים שנכנסים לחדר מיון בבת אחת, אין מצב שאנשים בלחץ, אומיגד, יש הרבה אנשים, אנחנו חוכם. שנייה, יש בן אדם הפונקציה שעוצרת, אומרת בוא נמיין את הפציאנטים. בוא נראה מה הכי דחוף, בוא נראה מה הכי חשוב, ונסנן לפי זה. אז תמיד יש את הנקודה הזאת של הצירה, וההבנה של המכלול, של כל מה שקורה. וכשדיברת על אין לנו את עצמנו, אני תמיד אומרת, כשאתם מנהלים את המשימות שלכם, וזו גישה דרך אגב שלי, הפוכה מרוב שאר מהמנה הפרודוקטיבית, אני מאמינה שצריך לנהל משימות של הפרטי ושל העבודה ביחד. כי בסופו של דבר, הדברים האלה מתחרים על אותה משבצת של זמן. כלומר, אם אני רוצה ללכת לחדר כושר היום, או לצאת לדייט עם הבן זוג שלי, או להיות עם הילדים שלי, או לא משנה מה, אבל גם יש לי משימה שלא סיימתי, או לקוח שמחכה לי, זה הרבה פעמים נופל על אותה משבצת של זמן. ואז אני, בתור בן אדם, בתור מנהלת חדר המיון של עצמי, צריכה להבין מה יותר חשוב לי, ומה יותר דחוף לי. ולקבל החלטות לא פשוטות לפעמים, ולתעדף את הדברים, באמת מראיה יותר רוליסטית. כשאני מקווה שיום אחד אותה מנהלת, תבוא ותגיד רגע, אוקיי, אני מבינה שיש את העשרה מילים האלה, שמחכים לתשובה ממני, אבל גם יש את הילדים שלי, שמחכים לגדל ארוחת ערב, או את הבן זוג שלי, או חברה, או לא משנה, או סתם אני עם עצמי ללכת לחדר כושר, לעשות יוגה, לא משנה מה לקרוא ספר. והבחירה היא בסוף להגיד, אוקיי, זה לא פחות דחוף, ולא פחות חשוב, מהעוד חמישה מילים שאני אספיק לענות להם היום. אני חושבת שיש פה כמה הטיות שבאות לידי ביטוי, קודם כל, באמת כשמדברים הרבה על פרודוקטיביות, אז יש את כל הסיפורים האלה של איך להפוך לעל אנושיים, וכל הדברים האלה, אני כל כך לא אוהבת את הזרם הזה, אנחנו קודם כל אנושיים, ואם אנחנו לא שמות לב לדבר הזה, אז אין סיכוי שנצליח לפתח חמלה כלפי עצמנו, ובאמת לנהל את החיים שלנו מתוך איזשהו חיבור לעצמנו, ונושן של אני רוצה לחיות בטוב, אני לא באתי לכאן להיות מכונה, כאילו, מה לעשות? זה דבר אחד. ודבר שני, אני חושבת שבעולם העבודה, אנחנו נורא רוצות להוכיח את עצמנו, ונורא רוצות להשפיע ולהיות חלק מהמרחב, ולהראות ולהיות מקצועיות, ולהביא ערך למי שאנחנו עובדות איתו, ולהרגיש את תחושת השייכות הזאת, וזה מאוד משפיע על תחושת הערך שלנו. נכון. זאת אומרת, תעזבי שרובנו טיפוסים מרצים, מאוד מרצים, כי זה גם חלק מתחושת שייכות, נכון? כדי לא להידחות על ידי השבט, הסביבה, זה ככה… הישרדותי. נכון, זה ממש ממש הישרדותי. אז אנחנו רוצות שיואבו אותנו. ויש את מי שזה מנהל אותו יותר, ויש מי שזה מנהל אותו פחות. אבל אם אני פונקציה יחידה בתוך ארגון, ואני אחראית על הכספים, או אחראית על הליגה, או אחראית על שירות דאב-אופס, שירות אחר שהוא קריטי לכולם, והוא בהיי-מיינטננס, וכרגע צריך לתת תשובות, אז תמיד בכל זמן נתון, יש המון אנשים שעומדים בתור ומחכים ממני לתשובות. נכון. לי בתוך הסיטואציה הזאת, יש צורך כל הזמן לתת מענה. אבל אני חושבת שפה באמת אפשר להתחיל להבחין, ולעשות איזה דיפרנציאטור כזה, ולחשוב רגע איפה כן ואיפה לא, ולמה אני אומרת לא, כי אם אני אומרת כן כל הזמן על הכל, נכון. אז זה הסיפור שאני מסופרת לעצמי, וזה הלחץ שאני אהיה בו. לגמרי. אני חושבת שהתפיסה של פרודוקטיביות של פעם, אבל היא לא כל כך של פעם, היא עדיין של היום, זה של לעשות יותר בפחות זמן. נורא והים. אני הגעתי למסקה לפני כמה שנים, שאני לא רוצה לעשות יותר, אני רוצה להשיג יותר, אני רוצה להשיג יותר תצאות, אני רוצה לעשות יותר אימפקט, יותר ערך, אולי יותר כסף, אבל אני לא רוצה לעשות יותר. והרבה פעמים, אנשים בדיוק במצבים של הלחץ הזה, מרגישים שהם צריכים לעשות הרבה, לעשות עוד, לעשות, לעשות, ודווקא העשייה המרובה הזאת, שבאה מהמקום הזה של הלחץ, הרבה פעמים היא לא עשייה אפקטיבית. ודווקא כשאנחנו בדיוק נעצור שנייה, ניקח נשימה עמוקה, נתעדף, נבין מה כן ומה לא, העשייה שלנו, אנחנו נעשה דברים יותר טוב, אז נשיג תוצאות יותר מהר. וזה בדיוק הסוויץ' הזה שאנחנו צריכים לעשות, כי אני רואה המון המון אנשים, שכל הזמן עושים, אבל הם לא מגיעים לשום מקום, כי הם רק בעשייה הזאת, רק בלנקות תתא אינבוקס, ורק בלענות כלשהו, אבל בסוף, האם, did you move the needle forward? כאילו, האם התקדמת, האם הגעת לדברים שאתה רוצה, ובסופו של דבר, בוקבוק הזה, שפשוט עשית המון המון דברים באותו יום, שגם תורם, דרך אגב, להרגישת החשיבות העצמית שלנו, נכון? אנחנו עדיין חיים באיזושהי חברה, שהיא עם הלוס שלנו, עמוס, או שאנחנו מסיימים את היום, ואומרים, איזה יום עמוס היה לי. או הייתי back to back. איזה חשובה אני, היה לי back to back פגישות. אני הייתי בתוך הסיפור הזה שנים, אני הרגשתי, ככל שהייתי, הוזמנתי לי יותר פגישות, ואני אמרת לעצמי, הכנסתי את עצמי לאיזה תרללת כזאת, של לרדוף אחרי הזנב, וזה מרדף שלא מפסיק. להפך זה, זה עוד מעגל שמזין את עצמו. כי ככל שאני נמצאת ביותר פגישות, יש לי יותר דברים לעשות עליהם follow up. אני באמת מאוד סקרנית, ומאוד אוהבת ללמוד, ומאוד אוהבת אנשים, אז לי מאוד מאוד קל להיסחף לתוך הזרם הזה. אבל אם אני רגע עוצרת, ושואלת את עצמי, איפה ההשפעה האמיתית שלי? מה האמת החשוב שאני אעשה? מה המשימה שאני רוצה לסיים היום? כשאני אלך לישון בערב, אני לא עושה וי על 80 אלף משימות, שסבבה, זה משחרר דופמין, וזה אחלה. אבל בלונגרנד, זה לא באמת מייצר את ההשפעה שאנחנו רוצות לייצר. נכון, וגם לא באמת נותן תחושת סיפוק. כאילו יש ימים, ואני בטוחה שאנשים יסדרו עם זה, שאת עושה מלא מלא מלא דברים, ואז את כזה בסוף היום, מה בכלל עשיתי היום? מה עשיתי היום? לא עבדתי כל היום, אני יודעת שלא עצרתי. עשיתי מלא דברים. וכן, יש איזה ויאל מלא מסימות אבל, בדיוק ההרגשה, כי אנחנו לא עושים את הדברים החשובים. אז אלפא אנחנו לא מקדמים את האג'נדה שלנו. לא משנה אם זה跟נו סחירות או עצמאיות. וגם אנחנו לא מרגישים מסופקים, כי אם אנחנו נעשה את הדבר האחד הזה, שאמרת שבאמת יעשה איזשהו אימפקט, אנחנו נסיים את היום שלנו, בהרגשה טובה. ואז אנחנו נקום בבוקר בהרגשה טובה. וכשאנחנו קמות בבוקר בהרגשה טובה, אז אנחנו נעשה מסימות, ואז אנחנו נעשה את אותו אפקט של כדור שלק, רק בצד החיובי ולא בצד השלילי. משפט המפתח שאני שמעתי שאת אמרת, זה לדעת מה האג'נדה שלנו. נכון. ואני חושבת שמעט מאוד מנהלים יודעים מה האג'נדה שלהם. זאת אומרת, כשאני סחירה ואני קמה בבוקר לתוך הארגון, אז יש פרויקטים ויש מלא אנשים, ויש מיליון אימילים ומיליון סלקים ומיליון ווטסאפים, ויש את העובדים שלי ויש את הפירס שלי, וכולם צריכים ממני מלא מלא דברים, נכון? ואני חושבת שהדבר הראשון שאנחנו שוכחים, זה מה אנחנו רוצים להניע, מה אני רוצה לעשות, מה משרת אותי בתוך הדבר הזה. עכשיו יש אנשים שבאמת הם לא יודעים לענות על השאלה הזאת, בגלל שאת יודעת. הם עסוקים אבל בהישרדות, הדבר הזה שתיארת כרגע, שאני קמה בבוקר ויש לי המון המון דברים, והצוות שלי תלוי בי ויש לי סלקים ומסיגמות, ואימילים וזה וזה וזה. נורא קשה אם אנחנו לא עוצרים ועושים איזושהי עוד פעם בחירה מודעת להגדיר את האג'נדה שלנו, אנחנו בהישרדות. ואז כשאנחנו בהישרדות, תחשבו על אותו ריאקציה של פייט ורפלייט באבולוציה, כשאני רצה מנמר, אין לי זמן לחשוב ויצירתי ולהקל סנדוויץ'ים וזה, כל המערכות רק מופעלות לאיך אני שורד את היום הזה, איך אני מגיע לסוף היום כשהחזבתי כמה שפחות אנשים. בול. זה כבר, זה אפילו לא הספקתי לענות, זה כמה פחות אנשים אני מאחזב באותו יום, וכמה אנשים אני, כמה לסלקים אני כן מצליח לענות, או לפחות, ואנחנו כל הזמן בהישרדות הזאת, והרבה פעמים, וככה אנחנו מכוותים, וזה לא אשמת אף אחד, זה לא אשמתנו, כי גם אני הייתי שם, ואני גם לא מאשימת את זה. כדי לצאת מהמצב ההישרדותי הזה, צריך שנייה, לדעת לעצור, והרבה פעמים אנחנו חושבים שבשנייה שאנחנו נעת, אז הכל יקרוס עלינו. רק יהיו עוד יותר אימיילים, ועוד יותר סלקים, ועוד יותר משימות. אבל זה בדיוק ההפך, זה כל כך לא אינטיוטיבי, שאנחנו צריכים לבחור בזה בצורה מאוד מאוד מודעת, וזו בחירה לא קלה בכלל. זו בחירה לא קלה בכלל, ואני בכלל חושבת ששינויים אנחנו עושים רק כשהמחיר עולה על הרווח. זאת אומרת, שאחד מאיתנו לא עוצר את הזמן, ואומר לעצמו, איזה שינוי אני אעשה היום? פחות. שינוי דורש מאיתנו אנרגיה, וכאמור, את האנרגיה יש לנו מספיק איפה להשקיעה. אני מאוד מאוד מנסה להביא אנשים לעשות שינויים, לפני שהמחירים הם מחירים מאוד מאוד כבדים.

קורנאוט זה איזה משהו שמאוד מאוד קשה להתאושש ממנו, וגם אני מבינה שלכל אחד יש את הקצב שלו, ואת ההבנה הסובייקטיבית שלו, את המחיר שהוא משלם, ויש אנשים שפשוט חושבים שככה זה, ואין מה לעשות, וככה הם מחיים, וככה הם ממשיכים לחיות את הדבר הזה. אז אם זה מהדהד לכם, ואתם שומעים את זה, ואתם אומרים לעצמכם, אוקיי, אז מה אפשר לעשות? אז רגע, הדבר הכי חשוב שאמרת זה, לעצור. נכון. שנייה רגע לעצור, ולשאל את עצמי, שנייה, אני כמע בבוקר לתוך התרללת של העבודה שלי, אבל לאן הדבר הזה הולך? איפה אני רוצה להיות בעוד חצי ישנה? איפה אני רוצה להיות בעוד רבעון? איפה אני רוצה שאנשים שלי, שהצוות שלי, יהיה בעוד רבעון? מה ה-next level שלי? איך זה נראה ה-next level שלי? שלי באופן אישי? בעבודה? עם הילדות שלי בבית? בזוגיות שלי? עם החברים שלי? עם ההוביז שלי? ואיפה אני רוצה להיות ב-next level שלי מבחינה מקצועית? זאת אומרת, אם אני מנהלת, יש עליי אחריות. אז אם אני מנהלת את הדומיין של הקסטומרס בתוך הפיתוח, אז לאן אני רוצה להגיע ברבעון הבא? איזה יכולות חדשות אני רוצה לתת? איזה אנליטיקות חדשות אני רוצה לתת? וגם, איך אני רוצה שזה ירגיש? נכון. כי זה משהו ש… זה קצת יותר סופט מכל הדברים שציינת, אבל כי אפשר להשיג מטרה, ואני יכולה להגיד, אוקיי, אני רוצה לקחת את הצוות שלי להגיע ולסיים את הפרויקט הזה, אבל… ואפשר לעשות את זה בצורה מאוד לחוצה ואינטנסיבית, ובלחץ, ולעבוד שעות זה, ואפשר להגיד גם, חלק מהגדרת המטרה שלי, שאני רוצה להגיע למקום מסוים ברבעון הבא או בחצי שנה הבאה, ואני רוצה לעשות את זה ברוגע. ואני רוצה לעשות שלצוות שלי יהיה נעים לבוא לקום בבוקר ולבוא לעבודה. וזה גם משהו שהרבה פעמים אנחנו לא חושבים עליו, איך לעשות דברים, או איך דברים מרגישים, ולא רק איך דברים נראים. ואני חושבת שהבעיה הכי גדולה, ואמרת את זה, וזה החלום שלי, שאנשים יבינו את המחיר לפני שהם משלמים אותו, וזה מאוד מאוד קשה להגיע אליו, אבל הבעיה היא שלכל דבר יש מחיר. אבל מחירים בעבודה, אנחנו נורא קל להבין. אם לא עמדתי בדדליין, אני מרגישה את המחיר. אם החזבתי את הבוס שלי או לא הגעתי לאיזושהי פגישה, אני יודעת ישירות המחיר. אם פספסתי יום אחד בחדר כושר, אין לזה באמת מחיר. פעם אחת, מה, פספסתי. פספסתי ארוחת בערב עם הבן זוג שלי, או לא עשיתי קווליטי טיים שבוע אחד, בסדר, לא, לא, אין מחיר ישיר. נכון. אבל אז שנה אחרי זה, שפספסתי אימונים בחדר כושר, ושנה שלא השקעתי בזוגיות שלי, אז פתאום, שנה. יש אנשים שמתעוררים גם אחרי חמש, עשר, עשרים שנה, ואז מבינים את המחירים. ואז לפעמים, קודם כל, זה טו לייט, לכל מיני דברים מסוימים, בין אם דיברנו על מחלות שמתפתחות וזוגיות שמתפרקות. אנחנו צריכים כל הזמן במערכת השיקולים, בדיוק כמו שאמרת, איפה אני רוצה להירות, לא רק בעבודה שלי, כי כשאני מנהלת, אני בן אדם, עוד פעם, זו אותה גישה הוליסטית שאני באה איתה, אנחנו לא רק מנהלים, אנחנו גם בני אדם, ואולי אנחנו גם בני בנות זוג, או הורים, או חברים, או בנות להורים. יש לנו המון המון פונקציות בחיים, וכשאנחנו מסתכלות על איפה אנחנו רוצות להיות, בעוד שלושה חודשים או חצי שנה, אנחנו חייבות לשכלל את הכל ביחד, כי אחרת זה קצת כמו לנסוע על אוטו, שאני רק שם האוויר בגלגל אחד, הנסיעה כל הזמן תהיה במפי. כדי להשיג איזשהו איזון בחיים, אני חייב לשים אוויר בכל האלמנטים האלה של החיים, של הקשרים, של הבריאות המנטלית והפיזית שלי, של הכיף שלי, של התחביבים שלי, של הידים שלי, של כל הדברים שיש לי בחיים, כל אחד עם הדברים שלו, כדי באמת שהנסיעה של החיים שלנו תהיה חלקה יותר ונעימה יותר. אני חושב שהמפתח הוא לא רק לחשוב מי אני רוצה להיות בנקס לבל, אלא באמת איך אני רוצה להרגיש. נכון. בתוך הנקס לבל הזה, ואיך אני מדמיינת את החיים האלה. זאת אומרת, אבל תקשיבי, ג'אני, יש אנשים שלא מסוגלים לדמיין את החיים שלהם, בלי סטרס ובלי לחץ ובלי תרללת ותרפת, כי זה מה שהם רואים סביבם. ואלה החיים, נכון? ככה כולם מתנהגים, וזה מה שכולם חווים. אז למה שבשבילי זה יהיה אחרת? וכדי להתנהג אחרת, כדי להיות אחרת, אני צריכה לעשות כאן איזשהו מיינד שיפט. נכון. למקום של רגע לדמיין את עצמי ואת החיים שלי, ולשאול את עצמי, מה אני באמת רוצה? איך אני באמת רוצה להרגיש? אני דרך אגב, כשעשיתי את התרגיל הזה לפני שנתיים, הבנתי שמה שאני רוצה להרגיש זה חופש. חופש, אני צריכה להרגיש מחדש את האוויר זורם בחיים שלי. אני לא יכולה להיות מתחת לפלורסנטים כל הזמן, לא יכולה להיות כל הזמן בבקטו-בקטו-בקט, אני לא יכולה לקום כל בוקר לתוך אותו מקום ולעשות את אותו דבר. אני צריכה חופש ואוטונומיה לעשות דברים אחרים. וכשדמיינתי לעצמי, מה זה החופש הזה? איך זה נראה? איך נראה שבוע של חופש? זאת אומרת, חופש תודעתי, זה לא שאני לא עובדת, אני עובדת וגם לא מעט, אבל אני עושה את מה שאני הכי אוהבת, אז זה לא מרגיש ככה. אז דמיינתי את עצמי, לפחות פעמיים בשבוע, תחת כיפת השמיים, עובדת מתחת הכיפת השמיים, באיזה ירוק וכחול, ומסתכלת בחוץ, והיום אין שבוע שאין לי, לפחות פעמיים או שלוש בשבוע, פגישות מחוץ לבית וסדנאות שהן במקומות רחוקים, וכל מיני דברים כאלה, שזה באמת מחזיר לי המון המון אוויר. אז אני חושבת שזה מאוד מאוד מתחיל מהמקום הזה של לשאול את עצמנו, כשאני מסתכלת על הנקסט לבל שלי, קודם כל בואו נסתכל על הנקסט לבל שלנו, זה הצעד הראשון. ובואו נשאל את עצמנו, איך אנחנו רוצים שהחיים שלנו יראו? איך אנחנו רוצים להרגיש בחיים האלה? מה זה הדבר הזה שיחזיר לי אוויר? ואז השאלה הבאה היא, מה הצעד הקטן, הקטן הראשון, הקטן הבא, שאני יכולה לעשות כדי לשלב מהחופש הזה, מהנאושן הזה שאני רוצה להיות בו היום? מה אני יכולה לעשות עם זה היום? והרבה פעמים, כן, נורא קל, גם אני עזבתי עבודה ויצאתי לעצמות, וזה נורא קל הרבה פעמים. טוב, את עצמאית, אבל זה לא נכון, כי בסופו של דבר את מדברת על ערך, חופש, ויכול להיות שאנשים אחרים יהיו ערכים אחרים, וזה בסדר. ואיך אנחנו יכולים להתחיל להכניס את זה לתוך החיים שלנו? וזה לא חייב להיות ב… כן, זה מדהים אם יש לנו יומיים שאנחנו יכולות להיות בחוץ, וזה נהדר, אבל אם אני כרגע מרגיש שאני… אין, המים הגיעו לי עד לפה ואני באמת בהישרדות, אוקיי, איך חמש דקות ביום אני יכול לעשות משהו שממלא לי חזרת האנרגיה? או עוד פעם, מכניס לי חופש, מכניס לי רוגע, מכניס לי שלווה, השראה, כל אחד עם הערכים שמובילים אותו, וזה מתחיל בדברים הקטנים, והרבה פעמים אנחנו, יאללה, נו, שתי דקות, חמש דקות, עשר דקות, זה לא עושה שינוי, וזה עושה שינוי עצום. כאילו הדברים הקטנים האלה, בסוף הם מתרגזים לשינוי ממש משמעותי, ואי אפשר לעשות את זה מ-0 ל-100, זה לא צריך להיות ככה. כי גם החיים הם מאוד לא שחור לבן, כמו שאת אומרת, זה לא שאת יושבת בים שבעה ימים בשבוע, וזה החופשה. את עובדת… זה גם לא מה שהייתי רוצה, אני גם לא חושבת שאפשר להגיע מ-0 ל-100 בכלום אף פעם בחיים. נכון. אנחנו גם לא למדנו ללכת ביום אחד, ולא למדנו לדבר ביום אחד, ולא למדנו שום דבר מהדברים שאנחנו עושים מאוד בטבעיות ביום אחד. הכל זה תהליך מתמשך בכל הצעדים בדרך. אז אם המטרה שלי היא להכניס קצת יותר רוגע לחיים שלי, וקצת יותר איזון, אז קודם כל להיות פרודוקטיבי זה לא לרדוף סביב הזנב, ולהיות כל הזמן עסוק, להיות פרודוקטיבי זה לעשות את האימפקט שאני רוצה לעשות בעולם, בצורה שהיא יעילה, וגם שומרת על עצמי בטווח הרחוק. נכון. אני לא יודעת אם זאת הגדרה מדויקת זה מה שעלה לי כרגע, אבל זה מה שמרגיש לי נכון. ובואי ניתן קצת באמת את הדבר הזה שאפשר לעשות דוגמאות, לדבר הזה שאפשר לעשות במהלך היום, שרגע מאזנות אותנו מחדש. אז בסדנת מנהלים בשבוע שעבר, אחד הדברים שדיברנו עליהם, זה לא לקבוע פגישות של שעה, לקבוע פגישות של 50 דקות. 50 דקות, ואז יש לכם עוד 10 דקות, וה-10 דקות האלה הם 10 דקות של קסם. זאת אומרת, אף פעם לא לסיים, לא לקבוע פגישה משמונה לתשע, אלא לקבוע פגישה משמונה עד שמונה חמישים. ואם זה פגישות של חצי שעה, אז לקבוע אותן 25 דקות, למה? קודם כל כי זה נותן לנו זמן שניה לחשוב מה היה בפגישה. ואז הפגישה גם הופכת להרבה יותר יעילה. ושתיים, וזה יותר חשוב, אולי זה מספר אחד, כי זה נותן לנו זמן רגע לנשום עד הפגישה הבאה, ואולי רגע לשתות כוס מים, ואולי רגע להציץ בחלון ולראות שמיים, ואולי שנייה, פשוט לקחת נשימה. אז זו דרך אחת. בדיוק, לא לנצל את ה-10 דקות האלה כדי לפתוח את האימייל ולענות לו עוד אימיילים, זה בדיוק לעצור שנייה ולראות. הרי בסופו של דבר האנרגיה שלנו, דיברנו על ניהול אנרגיה ולא ניהול זמן, האנרגיה שלנו היא כמו המיכל דלק שלנו. הרבה פעמים, הרגע אמרנו, אוקיי, אני רוצה לדעת איפה אני רואה עצמיות שלושה חודשים. זו המטרה, לאן אני רוצה לנסוע. אבל אני לא יכולה לנסוע אם אין דלק מהמיכל, נכון? אבל החיים, כשאנחנו נוסעים ברוטו, הדלק מתבזבז. הלכתי לפגישה, הוצאתי אנרגיה, פוקוס, ריכוז. אני צריכה שנייה ב-10 דקות האלה לעצור בתחנת הדלק המנטלית שלי, ולמלא חזרת האנרגיה, וזה בדיוק בזה. לשתות כוס מים, לאכול איזשהו כמה פחי גוזים, משהו חטיף בריא, לשתוף את הפנים, שנייה, לנשום, ולא לעשות דברים אחרים, ואז אנחנו באמת מגיעים לפגישה. בפרוסדור, מישהו שמחייך אלייך, מישהו שנעים לך לדבר איתו, שנייה, לקחת באמצע היום 10 דקות לעצמי. עכשיו, שתבינו, כשאנחנו בלחץ ובהיסטריה, זה גם מזין את הלחץ וההיסטריה. זאת אומרת, כשאני כל היום מספרת לעצמי כמה אני לא מספיקה, וכמה אני לא טובה, וכמה עוד לא נתתי ערך, וכמה יש לי עוד 100 אימילים לענות עליהם שעוד לא עניתי, ותוך כדי גם אנשים באים ומדברים איתי, זה רק מזין ומזין ומזין את הלחץ. אבל כשאני יוצרת, ואני רגע לוקחת לעצמי נשימה, אתם תראו שזה ממכר, כי הגוף שלנו זקוק לזה, התודעה שלנו זקוקה לזה, ואז אנחנו נרצה מזה יותר, וזה מחזיר המון המון אנרגיה ואיזון. ואז כשאנחנו חוזרים למשימות שלנו, אנחנו הרבה יותר מפוקסות. נכון. ברמה הקוגניטיבית, מה שתיארת, כשאנחנו במצב של לחץ, באותו מצב הישרדותי, של הכל סוגר אלינו, מה שהמוח עושה זה כמו טאנל ויז'ן כזה. הוא ממש ממש מתכווץ כדי לראות רק את הבעיה, ולראות ראייה מאוד מאוד צרה. כשאנחנו עושים את מה שאמרת, ואנחנו עוצרים שנייה מנושמים, המוח קוגניטיבית, אנשים לא רואים את התנועה שאני עושה עם הידיים, אבל זה נפתח, התודעה שלנו נפתחת, ואז יש לנו גישה, דרך אגב, במוח, לחלקים שאחראים על יצירתיות, פתרון בעיות, פוקוס, כל הדברים שאנחנו צריכים כדי להיות פרודוקטיביים, נמצאים במקומות שפיזית אין לנו גישה עליהם במוח, כשאנחנו בלחץ. ודווקא אני רוצה, ככה דיברנו על טיפים, אז הטיפ השני בא ממה שאמרת, להתחיל לשים לב לשפה שאנחנו מדברים בה. וואו, ממש. כי אם אני כל היום אומר לעצמי, אני עמוס, אני עסוק, אני בלחץ, אין לי זמן, אין לי אוויר, זה מה שיהיה. זה מה שאנחנו נראה. זה בדיוק אותו מוח עושה את טאנלווי, שהוא סוגר את עצמו ורואה רק את הדבר הזה. אני כל הזמן אומרת, אני בלחץ, זה מה שאני רואה מול העיניים. לחץ, לחץ, לחץ, לחץ, לחץ. אז בואו ננסה גם שנייה לשנות, לפני לשנות, לשים לב לשפה שאנחנו מדברים בה. וזה בדיוק מתחיל בדברים הקטנים האלה, של אוקיי, אני קמה בבוקר, והמילה האהובה עליי בכל השינוי שפה זה, וגם, יש לי הרבה משימות היום, וגם אני מתנהלת בצורה רגועה, ואני משתלטת על הכל לאט לאט. ויש לי הרבה משימות היום, והמשימה הכי חשובה שלי להיום היא איקס. לא איקס ווואי וזד ואיי ובי וסי, לא. משהו אחד, שני דברים שהם הכי חשובים. אנחנו כל הזמן חיים באיזו תודעת לא מספיק כזאת. ותודעה כזאת של לרוץ אחרי הזנב, לעשות עוד ועוד ועוד ועוד ועוד. במקום זה, אם אנחנו נגדיר לעצמנו, וזה שוב חוזר רגע לנקס לבל שלי, ולהגדרה של הויז'ן שלי, והגדרה של האג'נדה שלי. אם אני קמה בבוקר, ואני אלה נדב ברוך של אחרים, זאת חוויה אחת. נכון. ואם אני קמה בבוקר ואני אומרת לעצמי, אני מבינה שאני עובדת בארגון שהוא אולטרה מורכב, עמוס, בסדר גמור. בתוך החוויה הזאת, אני בוחרת לקחת נשימה, ואני בוחרת לעבוד שעתיים, ואז לקחת הפסקה של עשר דקות, ולעלות לפגישה, ואז לקחת לעצמי הפסקה של כמה דקות, ולכל ארוחת צהריים שהיא מזינה, ואני לא מבטרת על הספורט שלי, ואני מספרת לעצמי כמה אני, עלופה שאני מוצאת את הרוגע שלי, ודרך אגב, אחד הדברים שהכי הכי הכי משפיעים, על הווילבינג שלנו, זה הדיבור הפנימי שלנו. נכון. וכל עוד לי הייתה טוני סטן בוהקת ענקית, על הכתף שלי, שעם הכלשון כל היום נכנסה בי, וסיפרה לי כמה חיים קשים וכמה אין זמן, וכמה אני גרוע, וכמה אנשים מוכזבים, וכל הסיפורים האלה, החיים שלי היו מאוד מאוד לחוצים וקשים. וכשגידלתי לעצמי לאט לאט את הטוני המלאכית שלי, על הכתף השנייה, אז גם הטוני סטן הלכה וקטנה, והיום היא הרבה יותר, היום היא בגודל לגמרי נשלט, היא פעם הייתה יותר גדולה ממני, אני משבט. והטוני השנייה, היא מדברת אליי בטוב, וזה מאוד מזין, זה מאוד מחזיר אנרגיה. נכון. ומשהו שאמרת, נכון, אנחנו רוצים להגדיר את הנקסט לבל שלנו, ולאן אנחנו רוצים, ולשאוף ולהציב יעדים לנו, לצוות שלנו לזה. וגם, בואו נגדיר לעצמנו מה זה מספיק עבורי. בין אם זה ברמה של אוקיי, איפה אני עוד חצי שנה, וגם אם ברמת היום יום. כן, אני רוצה היום לסיים את המצגת הגדולה הזאת שתכננתי לפרזנטציה שבוע הבא. וגם אני יודעת שאם אני אעשה רק את השלוש קופיות הראשונות, זה גם יהיה מספיק. וברגע שיש לנו איזשהו, עוד פעם, זה לא עניין של התפשרות, והרבה פעמים שומעים את זה וזה כזה, אה, אני כזה בנונית וזה כזה הרף הנמוך, ממש לא. זה איזושהי הגדרה שאתה אומר, כשאני אעשה את הדבר הזה, זה יהיה לי מספיק. ואני ארגיש טובה עם עצמי. ועוד פעם, אנחנו רוצות לייצר מומנטור חיובי של הרגשה חיובית, כי אז זה יעזור לנו לעשות יותר דברים. זה הפוך על הפוך, זה כל כך לא אינטואיטיבי, זה בא לנו נורא לא טבעי כבני אדם. אנחנו צריכים לעשות את זה בצורה מודעת. ואם נסתכל על זה בכל הזה, מה זה מספיק עבורי? מה זה מספיק עבורי בעבודה? מה זה להיות בת זוג מספיק טובה? מה זה להיות אימא מספיק טובה? הרי אנחנו אף פעם לא נגיע לשלמות או זה. תמיד צריך לשאוף גדול, אבל גם להבין שאוקיי, אולי להכין ארוחת ערב לילדים שלי פעמיים בשבוע.

אם בשבילי זה מספיק טוב, בשביל מישהי אחרת זה לא יהיה ככה. ובשביל מישהו אחר, כל אחד יש לו את הרף של המספיקות שלו. אבל ברגע שאנחנו מודדים את עצמנו, על פי איזושהי סקאלה חיצונית, כבר הפסדנו. נכון, אז זה גם חוזר לערכים שלנו, וזה גם חוזר שנייה לאיך אני רוצה לחיות את החיים שלי, וגם על מה אני מבטרת, אם אני לא אומרת לא לאף אחד, ואני לא מבטרת על כלום, וכל יום אני רוצה לשעות קדימה ולבלוע את כל העולם. אז החוויה היא חוויה של אין עביר. ואם אני רגע עוצרת שנייה לחשוב, איך אני רוצה להרגיש היום. אני רוצה להיות רגועה, אני רוצה לחייך לאנשים, אני רוצה להיות בטוב. אם אנחנו מנהלים יש לנו גם השפעה אינסופית על האנשים שלנו. זאת אומרת, האנרגיה שאנחנו מגיעים איתה לעבודה משפיעה על האנרגיה של העובדים שלנו, וזה משפיע חכך על הילדים של העובדים שלנו. איזו השפעה אנחנו רוצים לעשות. אז זאת לא רק ההשפעה ברמת המשימות, והטו דו ליסט והאימפקט שלנו בעולם, זה גם באמת באנרגיה שאנחנו בוחרים להיות בה. נכון, ובסוף תזכרו, לכל דבר יש מחיר. גם אם אתם לא רואים את המחיר כרגע, גם אם אתם לא מרגישים, תנסו לחשוב של הבחירה שלכם, של להגיד כן לעוד פרויקט, או לעוד משימה, או להישאר עוד בעבודה, גם לזה תמיד יש מחיר. גם אם הוא לא מורגש כרגע. וכל אחד ישאל את עצמו איזה מחיר הוא משלם, ואם הוא מוכן לשלם. עכשיו אנחנו לא אומרות שאין איזה משהו אוניברסלי, כל אחד עושה את השיקולים שלו, אבל צריך להבין שגם אם אנחנו לא רואים את המחיר או לא מרגישים אותו, הוא שם, הוא בסוף, בסוף מה שנקרא, הוא יחכה לנו מעבר לפינה. ואנחנו צריכים לקבל את ההחלטות בצורה קצת יותר מודעת, ולהבין, זה מתחיל בדברים הקטנים. הרי בסוף שכשאני בוחרת לבטר על, בוחרת, וזו בחירה, לבטר על ארוחת צהריים שלי, עבור עוד איזושהי פגישה, או כדי לסיים עוד משהו, יש פה איזושהי בחירה. לפעמים זה מרגיש לנו לא בחירה מודעת, אבל זו בחירה שגם לה יש מחיר. וזה בעצם אני אומרת, העבודה הזאת, המשימה הזאת, האימייל ששלחתי, יותר חשוב ממני. מהבריאות שלי, מהוולבין שלי. וכמו שאמרתי, יש לזה גם ריפל אפקט, זה משפיע על, אם לא אכלתי עני, טוב, אם אני לא אכלתי צהריים, אני עצבנית. ואם אני עצבנית, אז אני ככה באה גם לפגישה הבאה שלי. והצבים האלה עוברים לצוות שלי, ואז הצבים עוברים מהצוות לילדים שלהם. זה ממשיך, אז הבחירה שלי לעצור שנייה ולאכול את ארוחת צהריים, כדי להרגיע את המפלצת שבתוכי, זה בדיוק הבדל בין מנהל למנהיג. זה בדיוק ההבדל הזה של, אני באה ואני בוחר להשפיע בצורה חיובית על עצמי, על אנשים שסביבי, ויש לזה מעגל השפע מאוד מאוד מאוד גדול. זה מתחיל בדברים הקטנים, בלקחת עשר דקות הפסקה ולשתות כוס מים, בלעשות מדיטציה בבוקר, בלאכול ארוחת צהריים ולא לוותר על זה, וללא לאכול מול המחשב כשאתם באמצע פגישת זום וגם עונים בסלק לאנשים וגם… זה בדיוק הדברים האלה, אתם לא צריכים לשנות הכל והמון עכשיו. תתחילו בקטן. ממש מצד אחד. צד אחד קדימה, שלוקח אותנו להיות טובים לעצמנו. שיטת העבודה שלי עם כל המנהלים שאני עובדת איתם, גם בסדנות וגם בפרטי, היא שבאמת הכל מתחיל מאיתנו. הכל מתחיל מהתודעה שלנו וממה שאנחנו יכולים לשנות בחיים שלנו, ומשם להתפתח, ואחר כך אנחנו מתחילים לעבוד על אותו סקיל שרכשנו לעצמנו, עם האנשים שלנו, ואחר כך אנחנו מתחילים לפעפע את זה הלאה, לקולגות שלנו, להנהלה שאנחנו עובדים איתה. אבל הכל מתחיל בתוכנו, וכשאני חיה באיזון, עכשיו, איזון הוא מאוד שביר. נכון. בסדר? איזון זה לא משהו שהגעתי לאיזון, זהו, סבבה. זה לא עובד ככה, אם רחבתם על אופניים, אתם יודעים כמה פעמים נופלים לצד ימין, לצד שמאל, ומוצאים בחזרה את המרכז, ככה זה עובד. וככה זה גם בחיים, אנחנו כל הזמן מחפשים את האיזון מחדש, כי גם אנחנו משתנים ומשתנות תוך כדי תנועה, והצריכים שלנו משתנים. אז לאט לאט, זאת אומרת, באמת, מתוך כל הדברים שג'ני ואני אמרנו בפרק הזה, תבחרו את הדבר האחד, את העשר דקות הפסקה בין פגישות, את הלקחת נשימה, את לחזור לאיזושהי פעילות גופנית שעושה לכם כיף, את הלא לוותר על ארוחת צהריים, להזין את עצמכם באוכל שהוא טוב, ופחות בסוכר ופחות בכימיקלים שהגוף שלנו פחות זקוק להם. אני אוכלת שוקולד כל יום, זה לא שאני אומרת לא לזה, אבל אתם יודעים, איזון. לגמרי, וגם תתחילו פשוט לשים לב, דיברנו על מודעות בהתחלה. אם אתם אומרים, אוקיי, כן, זה נשמע לי מדהים מה שאתם אומרות, בא לי לעשות את זה, אבל… אבל זה לא קשור אליי. נכון, לפני שאנחנו עושים שינויים, פשוט תתחילו לשים לב, איך אתם מרגישים בבוקר. תשאלו את עצמכם, איך אני מרגיש, כמתי בבוקר, איך אני מרגישה. תתחילו לשים לב איך אתם מדברים על עצמכם, תתחילו לשים לב על מה אתם מוותרים. על ארוחת צהריים, על בילוי עם המשפחה. פעילות גופנית. על פעילות גופנים, על לקחת שנייה אוויר, או ללכת שנייה לשירותים בין פגישות כי אתם באקט ובאקט. תתחילו לשים לב, ואני חושבת שכשאנחנו מתחילים לשים לב ואנחנו מתחילים להכניס מודעות, כי זה בדיוק לצאת מהאוטומט, לצאת מהמצב ההיסרדותי, להפסיק שנייה לברוח מהנמר הזה שלא רודף אחרינו, אלא זה פשוט להבין שזה הרמה של אימיילים, בלי לזלזל בעבודה של אף אחד. ולעצור שנייה ולהתחיל פשוט לפתוח את העיניים, שם יבוא השינוי מעצמו. אתם תראו שלאט לאט זה יגיע. אז כן, אולי להתחיל אפילו מזה. עצה מעולה, מעולה, מעולה, מאוד מאוד ממוקדת ופרקטית, ובסוף לאן שהפוקוס שלנו הולך, שם קורים החיים שלנו. נכון. אז ככל שנשים יותר לב ונהיה יותר מודעות, נוכל לבחור אחרת, נוכל לבחור בעצמנו. תודה רבה, רבה, רבה, ג'ני, זה היה ממש כיף. תודה שהערכת אותי, היה לי מעולה. איזה כיף, איזה כיף, תודה. תודה שהקדשתם את הזמן להזין לפרק הזה. אני אשמח לדעת מה חשבתם. מוזמנים לכתוב לי וליצור קשר בכל אחת מהמדיות בתיאור של הפודקאסט. ואם אהבתם, מוזמנים לשתף את מי שהפרק הזה יכול לעזור לה או לא, להניג את החיים שלהם להצלחה ולחיים טובים ומאוזנים יותר. נתראה בפרק הבא.