היי, אתם מאזינים לפודקאסט From Manager to Leader, הפודקאסט למנהלים שרוצים לעשות את קפיצת המדרגה, אל הובלת החיים, הקריירה ואנשים שלהם להצלחה והגשמה בעזרת כלים מעולמות הפיתוח, הפסיכולוגיה והתודעה. אני טוני ערד פליק, מונחת הפודקאסט הזה, מנטורת ומלווה מנהלים, מנהלת פיתוח בכירה עם ניסיון של למעלה משני עשורים בהייטק, מרצה ומונחת קבוצות של מכון אדלר ובעיקר סקרינית ולמדנית נצחית. אם אתם מנהלים שרוצים להתקדם, להשפיע ולייצר הצלחות, וגם לחיות את החיים האלה בטוב, למצוא את האיזון וליהנות מהדרך, הגעתם למקום הנכון. היי מנהלים ומנהלות יקורות, אנחנו בפרק מיוחד של From Manager to Leader, ויש איתי עורך מיוחד, יונתן רבה. יונתן הוא מומחה לכתיבה בלינקטין, ובאנו לפנק אתכם היום בפרק מאוד מאוד מאוד פרקטי, על למה כדאי לכתוב בלינקטין, איך כדאי לעשות את זה. אנחנו באמת נהיה מאוד פרקטיים, אבל גם נדבר על הסיבות שכולנו, או שרבים מאיתנו נמנעים מלעשות את זה, ולמה כדאי לנו כן לקפוץ למים. אז יונתן, היי, איזה כיף שאתה פה. כיף גדול להיות פה, נעים מאוד. אני ממש אשמח שתציגי את עצמך ותספר קצת על הרקע שלך, ומאיפה אתה מגיע. בטח, אני תמיד ראיתי את עצמי כאיש שכותב, מהרגע שבעצם סיימתי את הצבא והתחלתי ללמוד משפטים, זאת הייתה תשוקה שלי, אבל למרבה הצער, עד לפני חמש שנים לא באמת עסקתי בה, אלא בשוליים של התפקידים שלי, של תפקידי פיתוח עסקי ומחירות, ואחר כך מרקטינג, וכשהגעתי לתפקידי מרקטינג, התחלתי להיכנס לעולם הזה של כתיבה, ושם, אחרי שהייתי כל כך הרבה שנים בינוני, בכל מה שעשיתי בקריירה שלי, גיליתי שבעזרת הכתיבה אני הופך להיות עובד מצטיין, ועד לפני שמונה חודשים עבדתי בחברת אפסלייר, למשך ארבע שנים כתבתי בעצם תכנים ללינקטין לכל עובדי החברה, כתבתי שם בערך כאלפיים פוסטים, למתיים עובדים שונים. מטורף. נכון, כשמסתכלים על זה אחורה זה באמת מטורף. כתבתי בין השאר גם לאורן קניה, למנכ״ל ולבחירים אחרים, ולפני שמונה חודשים פתחתי סוכנות משלי בשם גראנד, שבה אני כותב לבחירים ולחברות בלינקטין, ועוזר להם למתג את עצמם מקצועית, ודרך זה לבנות את המותג שאצלו הם עובדים, או שאותו הם השיקו בעצמם. מדהים. בזמן שדיברת חשבתי על זה, שגם אני כתבתי כל החיים, אבל לא כתבתי פובליקלי אף פעם, חוץ מבחודשים האחרונים. זאת אומרת, אם מישהו יחפש את החתימה הדיגיטלית שלי, דברים שלי מלפני שנה או שנתיים, הוא ימצא טיפה בים, אולי. זאת אומרת, באמת לא כתבתי כלום, אבל לעצמי תמיד כתבתי. וכשאמרת שזה כלי שהפך אותך לעובד מצטיין, ובאמת אפשר לך לזרוח, זה גיים צ'יינג'ר ממש. זה משנה, זה שינה, לי לפחות זה שינה את הכול. זה שינה לי את כל מסלול קריירה שלי. אבל אני, יותר מזה, הפאשן שלי בכתיבה בסוף הוא מופנה לאנשים אחרים. ואני, אחד הדברים הנהדרים בכתיבה היא, היכולת שלך לעצים מנהלים ובחירים ועובדים באופן כללי, ולבנות להם את הקריירה. ואני חושב שאם אנחנו כבר מדברים פה, אני יכול להעיד על מי שמראיינת אותי עכשיו, שהכתיבה שלה הצמיחה אותה כלידר בעולמות שבהן היא פועלת. ואני רואה את הפוסטים שלך, הם כמו רבים אחרים, וזה ניכר שיש לזה השפעה, זה משפיע על הסביבה, זה מייצר הד. זה ממש מדהים. אני באמת רוצה שנגיע לאיך פותחים את השקרות האלה, אבל נתחיל מהצד הראשון. מנהלים היום נמצאים בארגונים, והם עסוקים עד, כאילו ברמות באמת באמת מטורפות. הם עמוסים עם הדליברי, עם הפוליטיקה הארגונית, עם העובדים שלהם, עם כל מה ששותף אותם במהלך היום. מאוד מאוד מאוד קשה. אני הייתי מנהלת פיתוח הרבה מאוד שנים, וגם ממני ביקשו לכתוב בלינקטין, ואני אמרתי לעצמי, מה, איפה, למה זה חשוב? כאילו זה בכלל לא, זה לא בפריוריטי האיש שלי, אני לא נמדדת על הדבר הזה, זה לא, כאילו אני לא אפנה לזה זמן, גם זה דורש ממני ללמוד איך עושים את הדבר הזה. לא הבנתי מה הוויפם שלי, מהדבר הזה, לא הבנתי מה ייצא לי מזה, ולכן לא עשיתי את זה. וכמובן היה בזה גם פחד, שאני אצלם תומתמת, שלא יבינו אותי, שכל מיני דברים. למה למנהלים היום לקחת את הזמן ולהקדיש אותו לכתיבה? מה ייצא להם מזה? אני חושב שקודם כל, ההבנה היא, ההבנה הבסיסית של כל עובד ועובד היום, והיא הבסיס לכתיבה בלינקטין, היא שאף אחד לא יבנה את הקריירה שלך חוץ ממך. זאת אומרת, נתנו לך כלי ענק, לבנות את המותג האישי המקצועי שלך, את לא חייבת לכתוב לפי מה שהארגון אומר לך, את לא יכולה ללחלך לארגון, אבל את יכולה לכתוב מה שאת רוצה, מה שעולה לך בראש, יכולה לנתב לעצמך את נתיב הקריירה שלך. זה משהו שלפני 10 שנה, בטח 15 שנה, לא היה קיים. היו בחירים של ארגון, ככה המרקטינג התפתח, פעם היה רק המותג של ה… בעצם רק המותג של הארגון, אחר כך בעולם הדיגיטלי העולם התפתח, והבחירים הייתה להם השפעה על הארגון, אבל גם על עצמם, להתפתח העולם הזה של בייליינג, בבתי קראנג' ובבלוגים טכנולוגיים ובמקומות אחרים, וככה בחירים בנו על עצמם את השם. ואז הגיעה לינקטין, ועשתה דמוקרטיזציה מלאה, של היכולת שלנו לבנות לעצמנו קריירה ולבנות לעצמנו שם מקצועי. אנחנו לא מדברים פה על… על להעלות תמונה בביקיני, אנחנו מדברים פה על תכנים מקצועיים, שמייצרים תובנות והשראה אצל אחרים, ודרך זה מייצרים את המודעות שאתם טובים במה שאתם עושים. ככה בונים קריירה, אני ראיתי את זה עשרות פעמים. באפסטייר עובדים שכתבו, ואחר מכן חלקם נשאר בארגון וצמח בתוך הארגון, וחלקם קיבל הצעות עבודה אחרות, כי הוא בנה לעצמם מסול הקריירה, ופרח. אז אני חושב שמדברים על למה, קודם כל קחו את גורלכם בידכם, ולינקטין מאפשר אתכם לעשות את זה. אני מאוד מסכימה עם מה שאתה אומר, אני חושבת שבאמת אם פעם הייתה הרבה פחות מודעות, ואנשים חשבו שהמנהלים שלהם יקדמו אותם, הקריירה שלנו היא שלנו, כמו ששאר החיים שלנו הם שלנו. והתוצאות של הקריירה שלנו, היא בהתאם למעשים ולדרך שאנחנו נבחר. ובאמת היום כשאני יותר מודעת לזה, ואני יותר בלינקטין ממה שהייתי כל החיים שלי, זה לא המון, אבל זה יותר מבעבר, אני רואה הבדל מאוד גדול בין מנהלי פיתוח, לעולם שממנו אני הגעתי, שמתחזקים את הלינקטינסלם וכותבים ומשתפים, לבין כאלה שלא, ומי שכן, אז הוא זוכה, החשיפה הזאת היא באה לידי ביטוי, גם בתפקידים וגם בסחר יותר גבוה, הם בעצם בונים לעצמם מותג, והיכולת שלנו לבנות לעצמנו מותג, היא בעצם להביא את הביקוש אלינו, במקום שאנחנו נצא אחרות ונצטרך לחפש אותו אחר כך, וזה מאוד משמעותי. חד משמעית, אני חושב שכשמדברים על היומיום העמוס של מנהלי פיתוח ומנהלים בכלל, באמת היומיום שלנו מאוד עמוס, זה הדבר הכי קל לשים את הכתיבה והפיתוח קריירה האישי בצד, ולהתמסר לשוטף. אבל זה צריך להיות הבסיס, זה בעצם צריך להיות השעה ביום, החצי שעה ביום, העשר דקות ביום, שבהם אנחנו משקיעים בעצמנו, כחלק מהפיתוח האישי שלנו. אבל, וכאן צריך לציין, הפיתוח האישי שלנו, זה לא הסיבה היחידה שבשבילה מנהלים צריכים לכתוב. יש עוד המון המון סיבות שהם סיבות ארגוניות, שבגללם לארגון כדאי שהעובד יכתוב. למשל, קודם כל, כשאת בונה את המותג שלך, האישי המקצועי שלך, זה מקרין בצורה ישירה, על המותג של מי שמעסיק אותך. אחד הדברים הכי בולטים בפוסטים, בטח פוסטים וירליים, פוסטים מצליחים של מי שכותב בלינקטין, כשתכתבי פוסט שיקבל המון המון המון תגובות, והמון המון חשיפות, תראי שהכמות ה-profile views שלך עלתה. למה אנשים רוצים להכנסים לפוסט שלך כדי לראות איפה את עובדת. זו ההשפעה ממש ישירה על המותג של הארגון. ויש עוד דברים, בנייה של רשת קשרים, הנטרוקים שלך בסוף עוזר לארגון, עוזר לחבר בעלי עניין הארגון, ואני חושב ש… אני לא חושב, אני בטוח כי עשיתי את זה בסוף, הדבר הזה מייצר מחירות. מיתוג הוא מייצר מחירות. הוא לא מייצר מחירות בצורה שתוכלי למדוד את זה כנראה, זאת אומרת העליתי פוסט ולכן מחרנו את מוצר הסס שלנו לאיזו חברה, אבל זה עוד טאץ' פוינט עם הלקוחות הפוטנציאליים שלנו, שבסוף מייצרים את ההשפעה ואת הנטייה שלהם, לקנות מאיתנו ולא מהמתחרים שלנו. אז יש כאן גם את היתרונות לארגון, ואני רוצה רגע לחזור ליתרונות למנהלים, אני חושב ששווה לכתוב גם כדי באמת לשתף אתיידס שלנו, ואת הכלים שלנו, ואת החוויות שעברנו, וגם כדי לייצר עולם יותר טוב, אני יודעת שאני אשמע פה קצת קורנים אולי, אבל זאת הסיבה שאני התחלתי, זאת אומרת סיבה שהנתחלתי לכתוב בלינקטוין, היתה באמת כדי להגיע לכמה שיותר מנהלים ולשתף בכמה שיותר כלים, יש המון חסמים בכתיבה. יש את הפחד ויש את החשש, ויש את האני לא יודעת, בשביל מה לי להשקיע בזה, וזה לא טבעי לי, וזה לא הגיוני לי, ואני לא בעניין, אבל כשאנחנו עוברים את המסוכות האלה ומוצאים את הסיבות למה כן לכתוב, יש בזה משהו באמת מאוד מאוד מאוד מעצים, אותנו. אני מסכים, אני חילקתי את זה לשלוש, אבל כמובן שיש יותר סיבות לא לכתוב. הסיבה הראשונה היא כבר כתבו את זה, זאת דווקא הסיבה בעיניי הכי נפוצה. נכון. זאת אומרת אני לא מחדשת שום דבר, למה שאני? למה שאני אכתוב? כבר כתבו את זה. ועל זה אני תמיד עונה ברמות כאלה של הצלחה, שהעובדה שמישהו אחר כתב את זה היא לא סיבה ללא לכתוב את זה. זאת אומרת OUTO בן אדם כתב את זה כבר, אולי הוא לא עביר את המסר נכון. אולי הוא לא כתב את זה בזמן הנכון. אולי הוא לא כתב את זה לקהל הנכון. אולי הסיבה שבגללו הוא כתב את זה לא הייתה נכונה, והדברים האלה הם ממש קורנים מתוך הפוסט. יש תמיד עוד סיבה לכתוב על משהו שמייצר השפעה חיובית בעולם. כמו להוציא מים מן הסלע. צריך לחצוב ולחצוב ולחצוב ולחצוב ולחצוב. והרבה אנשים צריכים לשמור את אותם מסרים, הרבה כיוונים, עד שהם משתכנים. נכון, רפטישן זה בכלל אחד העקרונות הכי הכי הכי חשובים בלמידה. שום דבר שלמדנו עד היום לא למדנו פעם אחת בתהליך של סבן וגמרנו. הכול היינו צריכים באמת להתאמן ולהטמיע ולשאול את עצמנו איפה זה פוגש אותנו, כדי באמת לשנות, ולמידה זה שינוי בהתנהגות. למידה זה לא לשמוע טד או לראות הרצאה אחרת, זה לא רלוונטי. למידה היא רק שאנחנו, עם מה אנחנו משנים בעצמנו, כתוצאה ממה שלמדנו, אחרת זאת לא למידה. בדיוק, ואנחנו רואים את זה גם בעולם הפרסום. זאת אומרת, או כל העולם הפרסום, כל העולם ההשפעה בנוי על רפטישן. אני לא מצופה מאף אחד להשתנות מחצי משפט בלינקטין, אבל אם הוא שמע את זה כבר כמה פעמים, שם גדלים הסיכויים שזה יעבוד. וזה מתחבר בלעל על הסיבה השנייה, שבגלל המנהלים שלא רוצים לכתוב את זה, אין לי מה להגיד. בעצם, בסדר, אני מבין שאפשר לכתוב את זה, שאם זה כתבו את זה אני יכול לכתוב את זה שוב, אבל אין לי מה להגיד, אין לי מה לחדש. והתשובה שלי לדבר הזה היא, בולשיט, לכולנו, או בואי נגיד נהיה כנים, כמעט לכולנו יש מה להגיד. אם את עבדת בתפקיד בחברה, לא משנה אם זה סטארט-אפ קטן, או חברה קטנה, או ביג-טק, ועברת מנהלים, עברת פרויקטים, עברת חוויות, יש לך מה להגיד. זאת אומרת, זה בוודאות של 100%. עכשיו, למצוא את הדרך מה להגיד, איך להפוך את זה למעניין, זה עניין נפרד, אבל בחברה שלנו, של אתגרים בעבודה, אתגרים מול בני אדם, ניהול ולהיות מנוהל, מסלול קריירה, עבודה חיים, כל הדברים האלה, או דברים מקצועיים מגרידה, כל הדברים האלה אפשר וצריך לכתוב עליהם. היום, בשלב הזה של הקריירה שלי, אני מאוד מסכימה עם מה שאתה אומר, ועדיין, אני רוצה להגיד, שאם אני הייתי שומעת את הפרק הזה בעודי סחירה, מנהלת פיתוח, אני לא בטוחה שבשלב הזה עדיין הייתי משתכנעת. כי למה לי לכתוב? זאת אומרת, יש לי קריירה מפוארת, ואני מוערכת בארגון שלי, ואני מביאה תוצאות נהדרות, ואנשים מכירים אותי, ואני עוברת מארגון לארגון כל כמה שנים, ומתנסה בעוד תפקידים ובעוד זה, ואני בסדר בתעשייה, זאת אומרת, בונה לבן אדם את ידידותי, ובונה לעצמי את הקשרים שלי, ואת הדבר הזה. זאת אומרת, לפעמים, או מה שמנה ממני לכתוב הרבה מאוד שנים, זה הפחד שבאמת אין לי מה להגיד. והמסוכה שאני הייתי צריכה לעבור, כדי לשנות את ההתנהגות הזאת, היא להבין את הלמה שלי. למה לכתוב? על מה אני רוצה לכתוב? מה בואר בי? מה יש לי בבטן, שנורא נורא נורא חשוב לי להגיד לעולם, למי אני רוצה לעזור? זאת אומרת, להיכנס ללינקטין ולכתוב פוסטים על, אני לא יודעת מה, על צ'אט ג'י פי טי, או על איי איי, או על זה, שהרבה מאוד אנשים כותבים היום, זה סבבה, זה סבבה לגמרי, וזה גם יכול לתת מלא ערך, אבל מה האג' שלי? מה התרומה שלי לדבר הזה? ובמקום הזה, אני חושבת שכשאנחנו מפצחים את הלמה שלנו, אז אף מסוכה לא יכולה לעמוד בדרכנו, ואז לינקטין וכתיבה באופן כללית, זה הופך להיות כלי שלנו להביא את עצמנו לידי ביטוי בעולם. אני מסכים, זה בסוף, הסיבה השלישית שבגללה אנשים לא כותבים, היא אני לא יודע לכתוב. אבל אני מסכים איתך לחלוטין, שבסופו של דבר, האני לא יודע לכתוב, הוא מחסה על העובדה.

שאין לנו ביטחון במה אנחנו רוצים להגיד. ולא העובדה שכישורי הכתיבה שלנו הם בינוניים או לא טובים. כי כישורי כתיבה בינוניים יש היום AI שיכול לעזור, יש היום אנשים גם כמוני שיכולים לעזור. יש סביבכם מספיק אנשים שיכולים לעזור לכם בטח בשלבים הראשונים. בסופו של דבר כתיבה היא שריר. כמו שאתם הולכים לחדר כושר, מתאמנים, הכתיבה שלכם תשתפר, תמצאו את הקול שלכם, תמצאו את הסטייל שלכם, תמצאו ככה את הסגנון, את הנואנסים. זה ישתפר עם הזמן. הרובד ההתנגדותי הגדול ביותר הוא מה יוצא לי מזה? כאילו למה אני רוצה לעשות את זה? ועל זה אני רוצה להוסיף משהו שהוא לפעמים, לא לפעמים, הוא ממש נסתר מהעין. כשאתם כותבים, כשאתם מנהלים ואתם כותבים בלינקטין, אתם יכולים לכתוב את זה לעזור ולתת השראה לכל מי שקורא, אבל אתם נותנים השראה גם לעובדים שלכם. מה שגיליתי, גם בעבודה באפסלר וגם היום כעצמאי, היא שחלק גדול מהתקשור הפנימי לעובדים נעשה דרך פוסטים בלינקטין. למה? כי יש פתיג גדול מאודעות בסלק ואודעות בטימז וכל התקשורת הפנימית והאימיילים, אבל כשאתם כותבים משהו בחוץ בפונק בי, אז הוא בעצם כאילו עבר איזשהו פילטר, והגיע כמעט אולי ל-90-95% מהעובדים שלכם, כי כולם נמצאים בלינקטין, והוא מקבל איזשהו עדד ואליו של אותנטיות, כי הוא בחוץ, אי אפשר להתכחש אליו, אי אפשר להסתיר אותו, הוא out there. אז כשאתם כותבים בלינקטין, אתם גם כותבים לעובדים שלכם ואתם גם מכוונים לעובדים שלכם את הדרך הנכונה, לא רק לתת השראה, אלא גם את התרבות הארגונית הנכונה של הארגון שלכם. כן, ובסוף מה שאנחנו עושים תמיד הרבה יותר חזק מכל המילים שנגיד בעולם. אז אם באמת אנחנו כותבים בלינקטין ואנשים בארגון נחשפים לכתיבה שלנו, זה גם עוד מימד בעיניי של להכיר אותנו ולהבין מה חשוב לנו, ובאמת להורר השראה באחרים. אז בואו ניקח את זה רגע לפרקטיקה. איך מתחילים את הסיפור הזה? זאת אומרת, נגיד שהשתכנעתי, ואני רוצה, אני רוצה להבין, הבנתי גם את הלמה שלי, בסדר? כי אם אתם תנסו להתחיל לכתוב עכשיו ולא תבינו בשביל מה אתם עושים את זה, למי אתם רוצים לעזור, אל מי אתם רוצים להגיע, איזה ערך אתם רוצים לתת, אני חושבת שזה פחות יחזיק מים בטווח הרחוק. ואם אתם כבר מתאמצים ובונים הרגל חדש, אז כדאי שזה באמת יישב על תשתית חזקה. אז הצד הראשון לדעתי הוא באמת להבין את הלמה שלנו, להבין על מה אנחנו רוצים לכתוב, למי אנחנו רוצים להביא ערך. ניסחתם בדיוק את הצד הראשון, בעצם הצד הראשון הוא ויז'ן. צריכים שיהיה לכם איזשהו חזון, איזשהו יעד, זה יכול להיות יעד קריירה. היעד שלי הוא תוך חמש שנים להגיע לעבוד בחברת גמפה. וואי, חמש שנים זה טרפת היום, נראה לי חצי שנה. אני אתפשר על שנה וחצי. אבל זה באמת הצד הראשון. עכשיו הצד השני שבדרך כלל נשים חכמים ממני יגידו לכם, זה עכשיו תיצרו לכם אסטרטגיה. אוי, אסטרטגיה, איזושהי תוכנית פעולה מאוד מאוד מפורטת, איך אני רוצה להגיע לשם, איזה סוגי תכנים אני רוצה. אני מתנגן נחרצות לדבר הזה. אני חושב שתכנון, כשמדובר בכתיבה, תכנון מפורט, הוא כמעט בעיניי בלתי אפשרי, והוא הרבה פעמים קאונטר פרדקטיב. גם מלחיץ. וגם מלחיץ. מה שאתם כן צריכים זה להבין את התא הנושאים שאתם רוצים לדבר עליו. אם אתם, לדוגמה, אם אתם מנהלי פרודקט, אז תת נושא יכול להיות, איך ממשקים של מנהלי פרודקט עם צוותים אחרים, בצוות של המרקטינג, בצוות של הקסטומו סקסס. או ממש פיתוח פרודקט, או איך עובדים עם R&D. אם אתם בעיניי R&D, ניהול צוות, ממש ספוט תכנות, איך גורמים לצוותים ורסטיליים לעבוד ביחד, הקשר בין הפיתוח לביזנס, כל מה שמדבר לביזנס, כל מה שמתקשר לביזנס, גם היצד הפיתוחי הוא מאוד מאוד חשוב בלינקטין, כי לינקטין היא רשת מבוססת ביזנס. אז תבחרו לכם את התתי נושאים, ומשם, וזה אולי השלב הכי הכי הכי הכי חשוב, פריימורק, תיצרו לכם פריימורק של עבודה, שמפנה לכם זמן ברמה השבועית לפחות, שבה אתם יושבים וכותבים. יותר מהסטרטגיה, יותר מוויז'ן, יותר מתוכנית פעולה, יותר מתתי נושאים, ההרגל הזה של שעה שבועית או חצי שעה שבועית, הוא יותר חשוב מהכל, ומהניסיון שלי הוא הדילברקר האמיתי. אני מסכימה איתך לגמרי, ואנחנו הרגלים שלנו, בכל כך הרבה מובנים, ובאמת ב-360 של החיים, אנחנו לגמרי הרגילים שלנו. וזאת לגמרי שאלה של סדרי עדיפויות בעיניי. כי אם הדבר הזה הוא מספיק חשוב בשבילי, אז אני אמצא את הדרך לעבור את המשוחה, להבין את הלמה שלי, לייצר את רשימת תתי הנושאים, זהו, זאת האסטרטגיה, זה לייצר את האסטרטגיה, זה ממש, להבין את הלמה שלי, לייצר רשימת נושאים, זה גוד טו גו, זה ממש ממש מספיק כדי להתחיל. ואז השלב הבא הוא באמת להתחיל, כי זה לא, לעשות מנוי לחדר כושר זה אחלה, לשלם את המנוי. המודל העסקי של חדר כושר הוא נפלא, כי 90% מהאנשים לא מגיעים אליו. אבל אנחנו רוצים גם להקים את התשתית, וגם להשתמש בדבר הזה, כדי להשיג את המטרה שלנו. אני חושב שבאזורים האלה צריך לזכור, שאנחנו כולנו בסופו של דבר מכורים לדופמין, ולפי דבק חיובי, ואולי דווקא אלה שמתחילים, אם מדברים על מכשולים, אז דווקא אלה שכבר עשו את הצעד ומתחילים, הרבה פעמים מתקנים בהתחלה בחוסר של דופמין, כי הפוסטים לא מצליחים. לוקח זמן למצוא את הריתם הנכון, את הסגנון הנכון, אני, אם תרצי, אני אתן בו כמה טיפים לכתיבה, תכף ניגע בזה, אבל הרעיון של חדר כושר הוא נהדר, את לא תוכלי ללמוד על כתיבה מבלי לכתוב. זה מסוג הפעילויות שאין אפשרות ללמוד עליהם, לפני שאת תובלת את הידיים שלך עמוק עמוק עמוק בבוט, חובה את האכזבות שתוכן לא עובד, חובה את הניצחונות שתוכן כן עובד, ואני מקבל איזה דיאם אחר כך ושואלים אותך משהו, ובעיקר אתם צריכים להכין את עצמכם לדרך ארוכה. מכירה את העם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה? כן. זה נכון ללינקטין, מיתוג זה פעילות ארוכה טווח, אתם לא תכתבו בסבירות מאוד גבוהה, אתם לא תכתבו פוסט אחד שיביא לכם תהילת עולם, אתם תכתבו הרבה שבסופו של דבר יביאו לכם תהילת, לא יודע אם עולם, אבל תהילת דומיין. זה כמו כל דבר אחר בחיים, זאת אומרת הציפייה הזאת שאני אעשה משהו אחד שפתאום הכל יתפוצץ, היא הרי לא באמת ריאלית בשום דבר בחיים, זאת אומרת כל דבר שאנחנו טובים בו, אנחנו טובים בו כי השתפרנו לאורך הזמן, אבל יש בזה גם את הפלטפורמה עצמה של לינקטין, או כל רשת חברתית אחרת, שלוקח את הזמן עד שגלגל השיניים איזה תופס תאוצה, ובאמת מתחיל לקבל יותר חשיבות ויותר דברים, וזה בסדר. רשתות חברתיות גם עצימות את הפער הזה, זאת אומרת אנחנו גוללים בפיד שלנו, ואנחנו רואים אנשים שכתבו פוסטים, ואנחנו רואים פוסטים 300 לייקים ו-50 תגובות, ואנחנו רואים, וואו, איזה יופי, אני גם רוצה כזה, וכל פוסט שאנחנו כותבים מעצים את הפער בין מה שאנחנו השגנו В מה שאותו בן אדם הסיפ. אבל אנחנו רואים רק את הקצה של הקצה של הקצה של הכרחון, זה כמו האמים הזה, שרואים את הקצה של הכרחון, מביט מבעד לאוקייאנוס, ומתחת יש 90% מהכרחון של עבודה קשה, של עשרות פוסטים, של ליטרציה, של סגנונות, של נושאים, של דרכים לכתוב הנושא, ואנחנו לא רואים את זה, אנחנו רואים את הצוצר הסופי. לכן בדיוק אני חושבת שהפוקוס שלנו צריך להיות על הערך שאנחנו רוצים לתת. כי כשאני מרוכזת במנהלים שאני רוצה להגיע אליהם כדי לתת להם ערך, לא אכפת לי אם הפוסט שלי נחשף ל-500 אנשים או ל-1,500 או ל-10,000, כאילו אכפת לי, בטח שאכפת לי, אני מעדיפה שהוא יחשף לכמה שיותר, אבל אני לא אפסיק לכתוב בגלל שהרמת החשיפות היא נמוכה. כי הלמה שלי הוא הרבה יותר חשוב מרמת החשיפות, זה דבר אחד, ודבר שני שרציתי להגיד, יש משהו מאוד מאוד מבאס ברשתות החברתיות, המקום הזה של ההשוואה והעיצוב תודעה וההפילנד הזה, וכולם נורא מצליחים, וכל אחד מודיע על התפקידים החדשים שלו וכל הדבר הזה, להיות חלק מהתחרות הזאת זה לא מקדם בעיניי. אני חושבת שלהסתכל על אנשים אחרים שהפוסטים שלהם נורא מצליחים או זה, אם אתם יכולים ללמוד מזה משהו, אם יש שם משהו בשבילכם לקחת, אז סבבה, אבל אדרוויז זה פשוט בזבוז. לא צריך להיות בלינקדים של לקרוא פוסטים של אחרים ולקנא בהם, אלא כדי לראות נושאים, כדי לקבל השראה על נושאי כתיבה, וגם כדי להגיב לאנשים שנמצאים בדומן שלך, כי גם תגובות מייצרות ערך מיתוגי, המינון הוא קריטי. הוא קריטי, הוא קריטי כדי לא להשתאבד. כמו שאתם לא צריכים להשתאבד לעבודה שלכם, אלא לחיים שלכם. 100%. אתם לא צריכים, אולי אפילו חובה לכם לא להשתאבד לאף רשת חברתית, בטח לא ללינקדין. זה צריך להיות מוגן ומתוחם בזמן, ובכל מקרה, הסנטר והפוקוס צריכים להיות על תוכן אישי שלכם, שמעניין אתכם להפיץ לעולם. מה שכן, אולי זה זמן לדבר קצת על טיפים. יאללה. אז נתחיל בטיפים שחלקם מי שנמצאת עכשיו מולי עושה אותם, בפועל, ובלי שאני אמלצתי לה, קודם כל, תכתבו קצר. מחפשים ערך מהר, ואם אתם רוצים לכתוב כתבות גדולות, מעניינות, טכניות, סופר-טכניות, לכו למדיום, לכו לגיטהוב. אל תלכו ללינקטין. לינקטין זה מקום לייצר ערכים במהירות, ובצורה מאוד, טקסט שהוא צ'ופי. וזה אולי הטיפ השני. פסקאות קצרות, בלי פסקאות ארוכות, בלי בלקים גדולים של טקסט, כי העין שלנו קולטת את זה, ומיד דוחפת אותנו בתת מודע לגלול הלאה. פה שיהיה לנו יותר קצר, לעכל ותוקונסום. אתם כבר רוצים שיהיה קל לצרוך את התוכן שלכם. פסקאות קצרות. השורה הראשונה היא קריטית לאנגייג'מנט. השורה הראשונה צריכה להיות טיזרית, מעניינת. מייצרת אולי איזה קונפליקט. היא ממש הוק. כן, לגמרי הוק. שורה הראשונה היא הוק לשורה הש�נייה, והשורה שנייה היא הוק לשורה השלישית ואיך הלאה. כשהגעתם כבר לשורה החמישית, אולי אפשר להפסיק לייצר הוקים כי כבר היוזר נמצא בפנים, הוא כבר קורה, הוא כבר מחויב לטקסט שלכם. זה לא חייב להיות קליק בייט, אוקיי? זה לא… זה כתבה באייס, אבל זה צריך להיות מספיק מעניין בשם שפה לקרוא. והדבר, אני חושב, אולי הכי חשוב הוא הקונסיסטנסי. מפוסט אחד בחודש כנראה שלא יקרה הרבה. מפוסט אחד בשבועיים כנראה שלא יקרה הרבה, אבל בסבירות יותר נמוכה. מפוסט אחד בשבוע אתם כבר יכולים לבנות לעצמכם מותג. זה ייקח כמה חודשים, אבל אנשים יתחילו להכיר אתכם. והנה הלקח שאני למדתי בחודשים האחרונים. רוב הפניות של אנשים אליי בדיאם בלינקטין, זה תמיד מרחיב, היי, קראת, אני קורא אותך, עוקב אחריך. חלקם מאוד נחמדים, אמורים שהכתיבה שלי מאוד מעניינת, וזה. הם תודקים. נהדר, תודה רבה. משתדל להמשיך עם זה. 95% מהם אין לי מושג מיהם. לא עשו איתי אינגייזמנט מעולם, ויותר מזה, וגם לא עשו לייקים, לא נתנו לי לייקים על הפוסטים שלי. הם כמו ה-95% של היוזרים בלינקטין, מרחפים מלמעלה, קוראים, לפעמים מתלהבים, לפעמים אוהבים, אבל לא נותנים אפילו לייק, לא לדבר על תגובה. מה אני מנסה להגיד כאן? שאת הפוסטים שלכם, גם אלה שאין להם אינגייזמנט, אנשים קוראים, זה נרשם, זה מיוחד בראש של אנשים שנמצאים בלינקטין, ומי נמצא בלינקטין? כולם. אני רוצה להוסיף טיפ נוסף, על הטיפים הנפלאים והנהדרים שנתת, זה לא הפתיע, הטיפ שלי, הטיפ שלי הוא לכתוב מהלב. זאת אומרת, באמת, כשאני כותבת, אני כותבת על מה שעזר לי כמנהלת, על מה שעוזר למנהלים שאני עובדת איתם, על החוויות היומיומיות שאני פוגשת, על בדידות ניהולית, על פוליטיקה ארגונית, על הדברים האלה שבאמת, ואיך אפשר להתגבר ולהתמודד עם ה… בסדר, זה עולם התוכן שלי, אבל אני כותבת מהלב. אני באמת חושבת איך הטקסט שאני כותבת, יכול לעזור למישהו. אז לי חשוב לכתוב דברים שהם פרקטיים. גם פרקטיקה לפעמים מעוררת השראה. לגמרי, אני חושב שהדרך כתיבה שלך, את קוראת לזה מהלב, ואני מסתכל על זה קצת אחרת. מעניין. אני מסתכל על זה בצורה של חשיפה. לכמה אתה חשוף? זה בעצם שתי צעדים של אוטומטיביה. עכשיו, לא כולנו רוצים להיות מאוד מאוד חשופים, ולחשוף את שאל ליבנו. חלקנו רוצים לדבר רק על ג'נרה מוטורס, או על ממש הנושא המקצועי שבו אנחנו פועלים. ויש אנשים כאלה שאני כותב להם, שמדברים רק על הנושא המקצועי, לא חושפים שום דבר שהוא אישי. וזה בסדר גמור. אתם לגמרי יכולים לעשות את זה, ולבנות לך יופי של מותג, מבלי לחשוף שום דבר מעצמכם. אבל אם החלטתם לחשוף מעצמכם, דאו לכם שאין דבר שמייצר יותר אינגייג'מנט, הזדהות, ובסופו של דבר גם מיתוג, ממישהו שחושף משהו אישי, מהקריירה שלו, מהעבודה שלו. וכשכמובן, כשאנחנו מדברים על משהו אישי, זה לא תמיד, אולי אפילו לעיתים, ברוב המקרים, לא דברים טובים. חוויות שליליות, צ'לנג'ס, אתגרים, בעיות שנתקלתם בהם. פאק-אפס. המון המון המון דברים שאנחנו לא… לפעמים מתביישים לדברר אותם, כי אנחנו לא רוצים שזה יפגע במותג שלנו במרכאות. אבל כולנו אנשים, וכולנו עוברים את הדברים האלה, ודווקא חשיפה של הדברים האלה, מייצרת הזדהות, וגם מיתוג משהו.

‫מצוי, הנה יש מולי דמות אותנטית ‫שעוברת דברים כמו שאני עובר, ‫ואני יכול ללמוד ממנה, ‫כי זה לא איזה רובוט שעשו כל היום ‫לדגמן הצלחות. ‫כן, יש פרק שלהם בפודקאסט ‫על אותנטיות, ‫כי זה באמת אחד הערכים ‫שהכי מובילים אותי, ‫אבל במקום הזה אני חושבת, ‫אני מאמין שלי, ‫זה כן לבוא אותנטיים, ‫כן לבוא כמו שאנחנו, ‫כמו שמתאים לנו. ‫אני לא חושבת שיש פה ‫איזה כלל זהב שהוא נורא הזה, ‫אבל כן, אני חושבת שלזה התכוונתי ‫כשאמרתי לכתוב מהלב. ‫בסוף, אם אתה לא כותב בדרך ‫שמתאימה לך, זה לא ילך. ‫אם אתה לא כותב בדרך שמדברת אליך, ‫שמדברת לתוכך, לא לאחרים, ‫זה יקרה פוסט אחד או שניים או שלושה, ‫אבל לא תוכל להחזיק בזה ‫שלושה, חמישה חודשים, ‫או תשעה חודשים או שנה. ‫זה לא יחזיק מים. ‫כן. וואו, יונתן, ‫דיברנו על מלא מלא מלא דברים. ‫אם אני אנסה להרוז את הפרק הזה ‫שדיברנו בו, ‫גם על בכלל למה אנחנו מדברים ‫על בניית תוכן ולמה כדאי לנו לכתוב, ‫ואיך אנחנו יכולים להתגבר ‫על הסיבות שבגללם אנחנו לא כותבים, ‫ו-95… נכון? אמרת 95% ‫מהאנשים בלינקטין לא כותבים? ‫נכון. ‫-וואו, זה מטורף. ‫אז מה שאנחנו רואים זה 5% ‫שכותבים? ‫נכון. ‫-מדהים. ‫דיברנו על למה לי כמנהלת לכתוב, ‫על ההשראה שזה נותן לעובדים שלי, ‫גם בהיבט של מסוגלות, ‫גם בהיבט של יצירת מערכת יחסים וחשיפה, ‫וגם בהיבט של walk the talk, ‫וגם בהיבט של בניית המותג האישי שלי ‫וחשיפה לעוד הזדמנויות ‫ולנטוורק יותר גדול, ‫ובניית מותג אמיתי משלי. ‫אני חושב שבסופו של דבר ‫המסר המרכזי שאני הייתי שמח ‫שהאנשים שהקשיבו לפודקאסט הזה, ‫יצאו ממנו, ‫הוא תיקחו את הקריירה שלכם ‫בידיים שלכם. ‫אף אחד לא חייב לכם שום דבר, ‫ואף אחד לא דואג לכם, ‫ואף אחד לא חושב כל היום ‫על איך אני מקדם את משה כהן ‫לדבר הבא בקריירה שלו. ‫זה לא עובד ככה. ‫אף אחד לא חושב עליכם, אף אחד. ‫היחידים שחושבים עליכם זה אתם, ‫יש לכם כלי נהדר יעיל ‫לקחת את הקריירה שלכם ולהצעיד אותה ‫למחוז חפציכם, אז תשתמשו בו. ‫מדהים כמה הוא אפקטיבי לאורך זמן. ‫זאת אומרת, היום כשאני רואה ‫את החשיפות של הפוסטים שלי, ‫שאפילו לא דמיינתי את זה ‫כשהתחלתי לכתוב, זה מדהים. ‫זה באמת באמת, האפקט של זה, ‫הוא אפקט מתמשך, ‫וזה באמת זכות ענקית. ‫-אז תמשיכי. ‫תמשיך גם אתה, תמשיך גם אתה. ‫אני אספר לכם שיונתן מאוד צנוע ‫שהוא לא סיפר את זה, ‫אבל הוא באמת הגוסט רייטר ‫מאחורי הרבה מאוד אנשים ‫ומנכלים ובחירים בלינקטין ‫שאתם חושבים שהם כותבים לעצמם ‫את התוכן של עצמם, אז אנחנו לא יכולים ‫לחשוף כאן עבור מי יונתן כותב, ‫אבל אם אתם זקוקים לעזרה לטיפים, ‫אם אתם רוצים שיונתן יכתוב עבורכם, ‫אז הנה, זאת הכתובת המושלמת. ‫תודה רבה רבה רבה. ‫שמחתי מאוד להיות פה, היה נהדר. ‫-ממש כיף, תודה. ‫תודה שהקדשתם את הזמן ‫להזין לפרק הזה. ‫אני אשמח לדעת מה חשבתם. ‫מוזמנים לכתוב לי וליצור קשר ‫בכל אחת מהמדיות בתיאור של הפודקאסט. ‫ואם אהבתם, מוזמנים לשתף ‫את מי שהפרק הזה יכול לעזור לה או לא ‫להניג את החיים שלהם להצלחה ‫ולחיים טובים ומאוזנים יותר. ‫נתראה בפרק הבא.