"`html

איך לעצב את החיים שלנו דרך הרגלים במקום להישאר באוטומט

טוני ערד פליק: היי, אתם מאזינים לפודקאסט From Manager to Leader, הפודקאסט למנהלים שרוצים לעשות את קפיצת המדרגה, אל הובלת החיים, הקריירה ואנשים שלהם להצלחה והגשמה בעזרת כלים מעולמות הפיתוח, הפסיכולוגיה והתודעה. אני טוני ערד פליק, מונחת הפודקאסט הזה, מנטורית ומלווה מנהלים, מנהלת פיתוח בכירה עם ניסיון של למעלה משני עשורים בהייטק, מרצה ומונחת קבוצות של מכון אדלר ובעיקר סקרנית ולמדנית נצחית. אם אתם מנהלים שרוצים להתקדם, להשפיע ולייצר הצלחות, וגם לחיות את החיים האלה בטוב, למצוא את האיזון וליהנות מהדרך, הגעתם למקום הנכון.

טוני ערד פליק: היי מנהלים ומנהלות יקרות, אנחנו בפרק חדש של From Manager to Leader, והיום נדבר על הרגילים, שהרגילים זה החיים, ואני מקווה שנצליח לשכנע אתכם למה. ולפרק המיוחד הזה הזמנתי איש מאוד מאוד מיוחד שחיכיתי להערך בפרק, צור גינוסר. צור הוא מנכן מייסד של תוכנית המנהיגות אופמן קופמן, שזאת אחת המתנות הכי גדולות שאני קיבלתי, כשהתקבלתי לתוכנית הזאת לפני עוד מעט שנה. היי צור, איזה כיף שאתה פה.

צור גנוסר: איזה כיף, איזה כיף. וואי, לגמרי, אנחנו הרגילים שלנו.

מהי תוכנית המנהיגות אופמן קופמן?

טוני ערד פליק: תגיד שתי מילים על תוכנית המנהיגות המדהימה הזאת.

צור גנוסר: יאללה, נהדר. אז קודם כל אנחנו זכינו בך, לא פחות. כל מי שנכנס, נכנסת לתוכנית הזאת היא זה, מאשיר אותנו, אז קודם כל, שמח שהיית איתנו ואת עוד איתנו לאלומני. אז כמה מילים על התוכנית עליי, אני מגיע מזה, מרקע כזה של קורפורייט, 20 שנה בעולם העסקי, חצי מהם בערך בקבוצת דלק, כל הן תפקידים, בסוף הייתי מנכל שם באחת מחברות האחדות בקבוצה. ובצד זה המון שנים בעולם המיינדפולנס והיוגה, מתרגל איזה 22 שנה.

טוני ערד פליק: כל היום.

צור גנוסר: אז אולי בגלל זה הזמנת אותי להיבץ. אבל אני רחוק מלהיות מאסטר להיבץ, אני רק אשתף את מה שעובד לי ב-22 שנים מהאלה. ותוכנית המנהיגות, כן, תוכנית היא כבר נהייתה, תוכניות המנהיגות, יש כבר כמה. יש את התוכנית השנתית שבה את היית שבאמת במלגה מלאה, והיא מאוד מאוד אינטנסיבית, את יודעת עד כמה, 14 שעות בשבוע, ועושים מדיטציה ומיינדפולנס, ולומדים חומרים ונפגשים בצוותים ומה לא. ויש תוכנית שבימים אלה אנחנו פותחים את ההרשמה עליה לאקזקיוטיב, שאנחנו עושים את זה עם ארגונים, כבר לא במלגה מלאה, זה באיזה, פייליו אקסצ'יינג עם הארגונים שתורמים לנו. יש כל מיני תוכניות שאנחנו עושים בצבא, יש תוכנית שאנחנו עושים למנהיגות נשית בצבא, ללוויאות, סגרונות תלוף בחל המודיעין.

עם גופי הביטחון יש כבר כמה, וכמה יש פייט פורורד, שעד עכשיו בו מנחה, מעבירה הלאה, כל הבוגרים שלנו נקראים, נקראות להעביר את זה הלאה למיני תוכנית שלו.

טוני ערד פליק: זכות ענקית.

צור גנוסר: עשרה מפגשים, אז יש כבר כמה. ובאמת זה תוצר של פרד קופמן, שהוא כזה הרוח החיה של התוכנית קודם כל, שהיה ויפי דידו, שהיא בגוגל ובלינק דין, וכזה קוץ' להוז אן הוז בסיליקון ואלי, שריל סנדברג כזה, כותבת עליו בספר שלו, שומש. שינה את חייה ועוד רבים אחרים, סטיאנה דלה וכאלה. ריד הופמן, שלא צריך להגיד הרבה עליו, יש לו איזה פודקאסט גם כן קטן, שנקרא בליץ סקיילינג, למי שלא מכיר או מכירה, אז הם מוזמנים. ועבדכן האמן, שאיכשהו באירוע רב מזל ורב מאמץ, הצליח לחבור אל השניים האלה, ויחד הקמנו את זה.

למה הרגלים חשובים יותר ממטרות?

טוני ערד פליק: והתוכנית הזאת היא באמת קסם, ואני חושבת שלא הזמנתי אותך סתם לדבר על הרגילים, כי אני חושבת שאחד הדברים שהתוכנית שמה עליהם דגש, היא בדיוק הסיפור הזה של הרגילים. ובדיוק העניין הזה שכשאנחנו קמים בבוקר, ואנחנו נותנים לאוטומט לסחוף אותנו אל מחוזות האוטומט, אז מישהו חטף לנו את המוח. אבל אם אנחנו קמים בבוקר ורגע חושבים איזה חיים אנחנו רוצים לחיות, ועוד מטה נוריד את זה ממש ממש לפרקטיקה, אז אנחנו מייצרים לעצמנו חיים אחרים, והתוכנית הזאת עבורי גם נתנה לי הרבה אפשרויות להתבונן על הרבה סוגים של הרגילים. וחלק מההרגילים לא הצלחתי לאמץ, לא הצלחתי לאמץ נשימות ולא צלחתי לאמץ מקלחות קרות בבוקר, כי אני בן אדם שקר לו, אבל הצלחתי לעשות המון דברים אחרים, כמו לעשות מדיטציה כל יום וכמו לקרוא כל יום, שזה משהו שזה רק הערגל הזה של לקרוא כל יום זה משנה חיים.

צור גנוסר: בדיוק, דבר אחד חיות.

טוני ערד פליק: דבר אחד שמשנה חיים, נכון. אז כשאתם מאזינים לפרק הזה, תחשבו מה הדבר האחד שאתם רוצים לקחת. כי אנחנו נדבר על הרבה דברים, ומספיק שתצאו עם דבר אחד שתשנו אותו, זאת למידה אמיתית, ככה מתפתחים.

צור גנוסר: וואו, אם בזכות הפרק הזה מי שהוא ומי שאחד ישנו דבר אחד, זה כאילו מגה הישג, לא?

טוני ערד פליק: לגמרי, זאת המטרה שלנו.

למה המוח שלנו עובד באוטומט?

טוני ערד פליק: אז למה אנחנו בעצם מדברים על הרגילים? כי המוח שלנו לא תומת, נכון? המוח שלנו יש לו בסוף הכל שני תפקידים, אחד, שנשרוד, והשני, שנתרבה. זה הכל, את המוח שלנו, לא מעניין אם אנחנו מאושרים, אם טוב לנו, והוא מייצר המון המון המון המון הרגילים. והמון תבניות מחשבה, כדי שאנחנו נחסוך באנרגיה. כי אם לא נחסוך אנרגיה, לא נוכל לעשות את כל הדברים המופלאים שאנחנו רוצים לעשות. מתוך החיסכון הזה, אנחנו כל הזמן על אוטומט. זאת אומרת אפ״ל אף אחד מאינו לא חושב על לנהוג, אנחנו פשוט נוהגים. ואף אחד מאיתנו לא חושב על לתחצך שיניים, אנחנו מתחצכים שיניים. העניין הוא שמי שלא משנה את ההרגילים שלו, ומי שלא משנה את האוטומט הזה, אני נורא אוהבת את מה שאכן רבסון הראל אומרת, הוא כל בוקר קם לבוקר של אתמול.

צור גנוסר: בדיוק.

טוני ערד פליק: אז כדי לשנות, כדי להתפתח, כדי להגיע למקומות ולאנשים שאנחנו רוצים להיות, אנחנו צריכים לחשוב מה זה הדבר האחד הזה שאנחנו רוצים לשנות.

צור גנוסר: אני חושב שהנקודה למה זה ככה, גם בשנים האחרונות, תפס איזה הייפ, כי הרבה שנים, במיוחד בטח בעולם העסקי הקורפורטי שממנו שנינו באים, הדגשו כל הזמן על הגולס, על ה-KPI's וה-OKR's וכל השתוות. ואז לקחנו את זה גם לפרסונל דיווילופמנט. יש כל הזמן מה המטרה, מה התמונה, מה היעד, מה זה, שזה אחלה, אין שום דבר נגד זה. וזה תנאי ראשון, אבל הוא תנאי ראשון ובלתי מספיק, כי יש מלא אנשים שיש להם מטרות נהדריות, אבל אין הרגלים שהצמחו בזה, אז כאילו, אני חושב שבשנים האחרונות כזה, יש הבנה מאוד גדולה שבכלל כאילו, רגע, הסיפור אפילו יותר חשוב, אפילו לא כל כך חשוב הגול, זאת אומרת, אפילו פחות חשוב מלהצים, ניקח את זה לריצה, לאתגר פיזי לדוגמה שלנו, של ריצה.

למה להתמקד בלהיות אדם שרץ ולא במרתון?

צור גנוסר: מהיינסט הראשון זה, אני רוצה לרוץ מראטון, אני רוצה להגיע ולהיות, ועכשיו השיפט עובר לאט לאט ל… אני רוצה להיות בן אדם שרץ, או שעושה כושר, שאני בכושר, שאני פיט, ואני רוצה לא רק, לא להגיע ל-42.2 ולהצליח, זה סבבה, זה לא מעניין כאילו, סליחה, לא רוצה לרפות אף אחד שרץ, מה שמעניין זה שלאורך 20 שנה, אני אהיה בכושר, אני אהיה בבריאות גופנית, ושהרוטינים שלי יהיו כאלה, ואז הרבה יותר מעניין שהצלחתי רק לעשות את המראטון, המראטון יכול להיות איזה מייל סטאנט בדרך.

טוני ערד פליק: נכון, וגם אין לדליה, זאת אומרת, יכול להיות שהמראטון היה נורא מוצלח, והצלחתי לרוץ ב-4.5 דקות לקילומטר, במקום ב-5, חודש אחר כך אין לזה שום משמעות. וגם אם הייתה יכולת שפסקתי לרוץ, ואין לזה שום משמעות.

צור גנוסר: כן, אין לזה שום משמעות, זאת אומרת, זה לא באמת משנה, מה שמשנה זה איך החיים ממשיכים אחרי המראטון, והאם לקחתי את זה לחיים, האם זה שעשיתי מראטון, אומר שאני קשובה לגוף שלי, שאני רצת בהנאה, שכיף לי, או שאני רצה מראטון וסבלתי ועכשיו הפסקתי את הכול.

טוני ערד פליק: כי הרי חלק מההרגילים שלנו, ואני חושבת שזו טעות נגררת, חלק מההרגילים שלנו מגיעים נגיד מבית ספר שאמרו לנו, תלמדו, תלמדו, תלמדו, תלמדו, יופי, הגיע המבחן, שכחתי הכול, דקה אחרי המבחן, ולימדו אותנו שזאת למידה. וזה נורא בעייתי, כי אנחנו סוכבים את הדבר הזה במהלך החיים הבוגרים שלנו ואומרים לעצמנו, אוקיי, אז אם השגתי את המטרה, אז למה אני לא מאושרת? והסיפור הוא שלהשיג את המטרה, כאילו אין מטרה, אין מטרה, המטרה היא… להיות אדם לומד בהקשר של הדוגמה שלה.

צור גנוסר: בול. להיות אדם לומד.

טוני ערד פליק: להיות אדם לומד, לעשות כושר.

צור גנוסר: זה פורס טוב, כמו שאמרת.

טוני ערד פליק: לעשות כושר במהלך החיים, להיות פיט, להרגיש טוב עם הגוף שלי. אז זה הסיפור, הסיפור הוא לא המרטון או לעבור את המבחן. אבל כשאנחנו שמים את העיניים שלנו רק על הנקודה הזאת בזמן שבה השגנו את ההישג, אז זה מערפל את כל הסיפור.

צור גנוסר: ההפך, עכשיו אני חשבתי על זה, לא חשבתי על זה עד עכשיו, ההפך, המרטון יכול להפך רק להיות אמצעי. אפשר להשתמש בזה ככלי לתמרץ אותי, כי מדברים היום בעולם של הרגלים הרבה על הנושא של ריוורד. אז אני יודע שאני ארוץ, אז אני אקבל כזה איזה רקוגנישן, אני אקבל איזה דופאמין, אני אקבל איזה משהו. אז תחת הקונטקסט הזה, דווקא זה אחלה. כי אז אתה אומר, אוקיי, אני משתמש בזה ככלי תמרוצי. אבל הוא לעולם לא המטרה בפני העצמה, הוא רק כלי בדרך.

טוני ערד פליק: ממש, וגם אין מג'יק וונד לשום דבר. זאת אומרת, זה לא שיום אחד קמים בבוקר ואפשר לרוץ מרטון, יום אחד אני קם בבוקר ואני יכולה לעבור את המבחנים של לשקת רוחי הדין. כל דבר שאנחנו רוצים להשיג בחיים שלנו, זה משהו שאנחנו עובדים בשבילו לאורך זמן, אז באינג'יניררינג כל הזמן יש תהליכים חדשים שצריך ליצור כדי להמשיך ולהשתפר. וכל הזמן אמרתי לאנשים שלי, אנחנו מייצרים את התהליכים שעובדים בשבילנו, לא שאנחנו עובדים בשבילם. וזה הסיפור של לייצר הרגלים. לייצר הרגל חדש זה לא קל. אבל זה הרבה יותר קל והרבה יותר רגיוני לעשות את זה, אם אני מבינה למה זה משרת אותי. צריך למצוא משהו שהוא נכון לנו, שהוא מתאים, שיש לנו לייקינג אליו, שהוא איזי, שדבר על זה, הוא לא צריך להיות יותר מדי איזי, אבל…

איך לבנות הרגל חדש שמתמיד?

איזה הרגל חדש יצרת בשנה האחרונה?

טוני ערד פליק: אז בואו נדבר על זה. איזה הרגל חדש יצרת בשנה האחרונה?

צור גנוסר: בשנה האחרונה, אמרתי לך קודם, לפני שהעלינו און איר, שלפני שבאתי הנה, שחיתי בים, ולא רק בגלל שאנחנו מקליטים, אלא אני משתדל עכשיו, בשנה האחרונה הייתי סוחה, כבר כמה זמן, אבל עכשיו העברתי את זה, תמיד היה לי בלגן עם, מתי אני עושה את הספורט שלי, איך אני עושה את זה, קצת רצתי קצת את זה. עכשיו העברתי את זה פשוט בצהריים, לפני הצהריים, לשמחתי המשרד הוא ליד הים, אז אני אורד, או לים, או לבריכה, ששם אגב גם יש איזה היק קטן שמצאתי, וסוחה באמצע היום. ואז זה כאילו משרת כל כך הרבה דברים, כאילו זה גם נותן לי את הפוקוס לחלק השני של היום. במקרה שלי זה גם, אפרופו כל מיני דברים שאולי אני אדבר עליהם, זה גם באפס מאמץ, וזה קרוב, וזה מעט דאונטיים, אני תוך שעה חזרתי לכיסא שלי, הרבה יותר פוקוסט.

אז סתם לדוגמה, מה שאמרתי קודם על ההקס, זה שאני שנים הייתי סוחה באמת בים. אז גיליתי שהרבה פעמים, בגלל שאני סוחה בים, זה יש לי מלא תירוצים, למה לא? כי חושך, אז אני לא הייתי שיחה בחושך, אני גיבור, אבל לא עוד כדי כך. ושסוער, ושיש ביוב, לגורדון, עבור לבריכה, ואז כבר אין תירוצים, אפשר לסוחות בלילה, תמיד יש בזה, גם כשקר. אז כל מיני דברים קטנים כאלה, שמונעים מאיתנו את כל האופציות לדחות, אז בשנה האחרונה זה ממש נהיה הרגל של כזה, שלוש, לפעמים אפילו ארבע פעמים בשבוע, אמצע היום ממש, באחת או בשתיים, לפני ארוחת צהריים, זה פשוט כאילו אני מרוויח, יש לי אחר כך שעות הריכוז שלי עם הבוקר, וזה הוסיף לי שעות ריכוז אחר הצהריים, כי כאילו אחרי זה אני עוד פעם מרוכזת.

טוני ערד פליק: כן, זה כאילו התחלת את הבוקר מחדש.

צור גנוסר: בדיוק.

טוני ערד פליק: אז רגע אני אתן קונטקסט למה שאמרת, אנחנו בדצמבר, הטמפרטורה של המים בים התיכון היא כרגע 14 מעלות, אמרנו?

צור גנוסר: זה משהו אחר, זה כבר habit stacking, זה כבר צירפתי שתי הרגלים, זו חשיפה לקור, שאת לא אוהבת וזה מעולה, סבבה, אל תעשי חשיפה לקור.

טוני ערד פליק: אני עושה אמבטיות קרח, לימדת אותי, זהו, זה מבחינתי, ניתחתי את העולם, זה הכול.

איך למצוא הרגל שמתאים לך?

צור גנוסר: אבל גם אם לא בא לך לעשות את המקלחות, סקרות ווואדבר, אחלה, צריך למצוא הרגל ש… וזה באמת אולי הדבר השני. בעיניי למצוא הרגלים שהם likeable, שהם מתאימים לנו, שיש לנו בהם איזושהי מידה של הנאה. ללכת עם ראש בקיר בהרגלים שהם לא נאימים לנו בסוף, הם קשים לנו, אני נהנה לחשיפה לקור, אם הייתי לא נהנה בהגדרה אחרי עשרה פעמים, הייתי משחרר את זה. כנא לגבי אולי האתגר, זה ה-foundation להכל, ושוב, זה רק החביה האישית שלי. זה המדיטציה.

טוני ערד פליק: אז באמת, איך לאמץ הרגל של מדיטציה?

צור גנוסר: הרבה אנשים שואלים, איזו מדיטציה הכי טובה לי? אז התשובה בהקשר הזה ובהקשר של הרגלים, לא זוכר מי אמר את מה אני מצטט, אז מסליחו לי, אבל זה, המדיטציה שאיתה תוכל או תוכלי להתמיד. זאת המדיטציה שמתאימה לך. אז יש כאלה שאוהבים את זה עם sound, ויש כאלה שאוהבים שיש שם חיה. יש כאלה שאוהבים שיש שקט, יש כאלה… הכל טוב, כל אחד שעשית, ימצא את מה שעובד, לא עולה. ואז אפשר לבנות על זה משהו, כי אם אתה כל הזמן הולך בראש בקיר, אתה לא יוצא אחר, תעסיק את זה המון שנים, תרצי אחר, תעסיק את זה כמה חודשים במקרה הטוב.

למה לעשות את מה שקל ולא מה שקשה?

טוני ערד פליק: אני חושבת שיש בזה משהו קצת, שיכול להתאפס קצת נו-אייג'י. שאנשים לכאורה מפוכחים כמוני וכמוך, עדנו בקורפורייץ הרבה שנים, בתוך הסטרס והלחץ המון המון שנים, ואנחנו יושבים פה באולפן המהמם הזה של גוגל, ומקליטים ואומרים, תעשו את מה שקל. אני רוצה להגיד, קודם כל שכבר אמרתי את זה בפרקים אחרים, בשבילי ה-25 שנים שהייתי בהייטק, זה היו שנים נפלאות, אבל זה גם מיינד פאקס, זאת אומרת, בבית הזה של לעבוד קשה ולהתרגל לעבוד קשה, וזה לא רק הייטק, זה גם המקום שבו גדלתי, וזה כל מיני דברים אחרים, בכלל זה מאוד מאוד תרבותי. אז אנשים לא רגילים לעשות את מה שקל, או לחפש את מה שקל, או לחפש את מה שנעים. אבל אני חושבת שהסיפור וההישגים והתוצאות שלנו בחיים בהכרח נגזרים מהמקומות שבהם אנחנו נחושים, ומהמקומות שבהם אנחנו מצליחים להתמיד. וכוח רצון זה לא משהו שיש לנו באופן בלתי נדלה, כוח רצון הוא מאוד מאוד מוגבל.

צור גנוסר: נכון.

טוני ערד פליק: בהקשר הזה זה באמת… לא קל במובן הזה של כאילו לוס וכזה, זה עם המון סלף דיסציפלין. זה עם המון משמעת עצמית לעשות את זה, אבל אני אומר בסוף כמה משמעת עצמית יש, שזה משאב מוגבל, והיא באמת הדבר יותר, היום יש גם את הדיבור הזה שנדבר על זה, שמוטיבציה זה נחמד, אבל מה שמחזיק אותך בסוף באמת, זה המשמעת עצמית, זה להחזיק לאורך זמן. אז זה לא במובן הזה של לעשות את מה שקל ועם נוח לי, נוח לי, אני היום כן, מחר לא. זה כן אם משמעת עצמית מאוד חזקה לעשות כל יום, לא לוותר. איפה יש סיכוי שנצליח לעשות כל יום ולא לוותר, אם אנחנו עושים משהו שאנחנו סובלים בו?

צור גנוסר: לא, כנראה שלא.

טוני ערד פליק: כנראה שלא.

צור גנוסר: והסיפור הזה באמת עם כוח רצון, זה שזה לא מחזיק, כי יש כל כך הרבה פיתויים, והמוח שלנו ישר נקשר אליהם, ודרך אגב, אם אנחנו חוזרים שנייה לביולוגיה, אז הקיק של המוח שלנו זה לעשות את מה שהכי קטן והכי קל, והכי מתגמל מידית. אז השוק הולד הוא הרבה יותר מושך מהדיאטה, והסטרס הוא הרבה יותר מושך מרגע לעשות מדיטציה. וככה המוח שלנו עובד, אז כשאנחנו מבינים את זה, אז גם כבר יותר קל, שנייה, להבין שהמוח שלי לא עובד לטובתי, אבל אני יכולה לרתום אותו לטובתי, אם אני במודעות ואם אני יכולה רגע להציב איזושהי מטרה שאני מספיק מחוברת אליה.

צור גנוסר: לגמרי.

יש הרגל שוויתרת עליו?

טוני ערד פליק: יש לך רגל שצריכת לוותר עליו?

צור גנוסר: ויתר אותי, כן, לאחרונה ויתרתי. יש לי רגל נהדר, שאני לא מבטר על המסגרת שלו, אבל עשיתי בו איזה אפדייט וויתרתי על חלק ממנו. זה הרגל משפחתי שלנו, של כל בוקר עם הילדים שלנו, שהם כבר מתבגרים, וזה אפלב אפל שהם עדיין מסכימים, הם כבר 13 ו-16. אז יש לנו הרגל של תה ואוגיות, כזה לטבול.

טוני ערד פליק: אוי, המושלם.

צור גנוסר: מתכנסים, כל המשפחה, גם הלוזה בוקר מתוכנן, עם עוד אקסטרה עשר דקות לפני זה של ההשכמה, כדי שנספיק לטבול אוגיה בתה, וברגע להתחיל את היום ארבעתנו ברגל ימין, זה התחיל כמובן מתי שהם היו בגן. אבל מה שגיליתי, זה שבתוך ההרגל הזה היה מיני הרגל שהיה פחות מגניב, זה הקטע של האוגיה, של הפטיבר הזה, כל יום שתי פטיבר. לאורך שנים, זה מנפח בסוף, במיוחד בגיל, אני כבר בין 48, אז בגיל הזה זה כבר מתחיל לנפח. אז שמע אותי על מסגרת ההרגל, הורדתי את השתי פטיבר, נשארתי עם החלק הטוב שלו, אני עדיין לפעמים גונב אחד, אבל כדי להיות בחברות, אבל לא לצאת, אז ההרגל, זה הרגל אחד.

איך לאזן בין משמעת עצמית לרכות עם עצמך?

צור גנוסר: אפרופו זה, זה מזכיר לי משהו אחר על הרגלים, ובכלל על ה… קודם אמרתי, סלף דיסציפלן. אז כמו שאת מכירה, המנטור שלי, גם בתוכנית וגם בכלל, היא סלף דיסציפלן וקומפשן. אז מצד אחד, אנחנו סופר אונית, כאילו אם אנחנו רוצים לתרגם מדיטציה כל יום, ואחורים זה הרגל שאני יכול לעשות, אני עושה כל יום, לא מוותר, פרזל. אבל מצד שני, איזושהי מידה של רכות, איזושהי מידה של חמלה, לא במובן של אקסקיוז, כאילו לוותר לעצמי, אלא במובן של לא להיות קשים מדי. אז לכן אמרתי, בכל זאת, עדיין כן לפעמים אני אקח את הרוקיעה, כי אם אני אהיה קשה מדי, זה פשוט לא יעבוד. אז גם כאן, בתוך כל… נדבר עוד רגע על אולי שיטות ודברים, אבל תוך כל הדיסציפלן הזה, משהו שיש בו איזו רכות, ואיזו התאמה, ואיזו גמישות.

טוני ערד פליק: זאת בדיוק הייתה המילה הבאה שלי, להגיד רכות. אני חושבת שאנחנו חיים בעולם שאין בו מספיק רכות, ואנחנו גם לא מלמדים אותנו להיות רכים עם עצמנו, להפך, מלמדים אותנו הרבה ביקורת ושיפוטיות ותחרות. וכשאני חושבת על הרגל שאני נגמלת ממנו, וזה הרגל של חיים שלמים, זה הסיפור הזה של הלכה עצמית. זאת אומרת, אם יש משהו שאני באמת באמת עובדת, להיות כמה שיותר מודעת לו, והשתפרתי, באמת, אלפי שנות אור מהמקום שהייתי בו, אני לא הייתי מושלמת אף פעם כמובן, אבל השתפרתי.

צור גנוסר: אף אחד מאיתנו.

טוני ערד פליק: נכון, וגם… ההושלמות היא לא על הפרק.

צור גנוסר: האמת היא לא על הפרק, זה כבר נצטריק קאנסלד.

טוני ערד פליק: אוי, מהמם, זה משפט מוגלם.

צור גנוסר: פעם אמרתי, משהו, יש לי מורה בהודו, ואמרתי לו משהו כזה, והוא מסתכל, איזה פרפקט, כאילו, מה זה פרפקט? אנחנו בני אדם, איזה פרפקט? מתי אתה תהיה פרפקט? זה כאילו, תבטל בכלל את הרעיון של פרפקט. ראיתי, יש ציטוט של לא הוצא, שאומר, וואי, מדהים, סופר מדויק. אז כל מקום שבו אנחנו נוקשים עם עצמנו, נוקשים, גם אם מערגלים יותר מדי. אנחנו חסידיו של המוות, איזו כאילו מילה. כל מקום שאנחנו בו רכים, ואנחנו… זה לא אומר שאני, באמת, אני 22 שנה, ובאמת, אני חושב שעל יד אחת אפשר לספור את כמות הפעמים שלא תרגלתי. אז זה לא מהמקום של, אז אני עושה את ההתאמות, אז אני אתרגל בערב, או אני אעשה את זה ככה. אמצע כל מיני דרכים, כל מיני היקים, ואולי גם בהרגלים אחרים שהם פחות דרמטיים לי, של דוגמה הקושר, שאני כן מחזיק אותו, אבל לא כמו את התרגול המדיטטיבי, אז שם אני קצת יותר ירח עם עצמי. אבל מקום הזה של הרכות, בתוך כל הנוקשות, בתוך כל ה… כן, כן, נשמע את עצמי איתה. יש לו בעיניי, בשנים האחרונות, תופס אצלי יותר ויותר דווקא מקום של כבוד.

צור גנוסר: אני כזה מגיע מאיזו מסורת כזה של משפחה כזאת צבאית, אבא שבאק ניקי, אמא מוסד ניקי, תמיד אני אסייר את מטקה, כל כזה ככה, דיסציפלין. ודווקא בשנים האחרונות, מה שאני מרגיש, המקום שלי לגדול בו, זה באמת המקום, כמו שאת אמרת, של הרכות. ויש אנשים שהיה ההפך, שצריכים את המסע ההפוך, שבאים עם יותר מדי הרכות.

טוני ערד פליק: נכון.

צור גנוסר: סינאמס, זה, אז צריך להחזיק את שניהם בעיני.

טוני ערד פליק: נכון, צריך להחזיק את שניהם. אני במסע לרכות, כי זה השלב ההתפתחותי שאני נמצאת בו, ואני חושב שזה לא קל לפתח רכות, כי לפעמים זה מתכתב עם מחשבות על בינוניות, וזה לא, זה לא זה. זה פשוט… גם מי שולח בדרך החיים. זה גם להיות בזרימה, הרי למים יש כוח מאוד מאוד מאוד מאוד גדול, כי עם מים הם פשוט זורמים, וברכות שלהם הם מגיעים לכל המקומות, והם מחלחלים את הסלעים הכי הכי הכי יציבים וקשים, נכון? והם תמיד מוצאים את הדרך שלהם, אבל הם גם לא עושים את זה בכוח, הם לא עושים את זה מתוך איזושהי אנרציה מאוד מאוד קשה. ולהיות כזה בתדר של מים, אני חושבת שיש בזה הרבה מאוד, אפשר ככה להשיג המון המון המון דברים. אז זה הרגל שאני ככה לאט לאט מצליחה להוציא מהסיסטם שלי, באמת השתפרתי מאוד, אבל כמובן שתמיד יש לאן להשתפר.

איך מנהלים יכולים להתמודד עם סטרס ולחץ דרך הרגלים?

טוני ערד פליק: אז תגיד, כשאתה חושב על מנהלים ומנהלות שנמצאים בקורפוריט, ונמצאים בכל מיני פוזיציות באמת מאוד מאוד לחוצות, והם מסתכלים על עצמם וחושבים שהם לא מספיק טובים, ושהם צוואר בקבוק, וכל הדליברי עליהם נורא מתוסכלים מהעומס ומהלחץ, איזה רגילים יכולים לתמוך בהם, או מה אתה חושב שיכול לעזור להם, כדי רגע לפתוח את הסיטואציה הזאת לפרספקטיבה קצת יותר רכה?

צור גנוסר: אני אגיד רגע, קודם כל, כמו שאת מכירה בשפת התוכנית, תוכנית המדהיגות, אנחנו קודם כל מדברים על עצמנו, אין לי מה להגיד להם, אני יכול להגיד מה עבד לי.

טוני ערד פליק: נציין.

צור גנוסר: ואני אגיד גם איזה דיסקליימר על זה, עוד לפני שאני אגיד מה לי עבד, זה יש איזה תמיד רצון כזה, לשמוע משהו על זה, ועכשיו אני, התחיל לעשות עכשיו לא יודע מה, 20 דקות נדיטציה קודם. בשבילי זה לא הרבה, אבל מישהו שלא עושה בכלל, אז זה הרבה, להוסיף פתאום 20 דקות. ואז או זה או כלום. הקווית שאני רוצה כזה להתחיל ממנו בכלל, זה לא להגיד אוקיי, יאללה, אני עכשיו אתחיל לאמץ את זה, ואני אעשה, לעשות ממש מיני יד, לא שינויים גדולים, שינויים קטנים, בייביסטים, מישהו אומר לי, אין לי 10 דקות למדיטציה, ואומר, סבבה, תעשה 5. אין לך 5, תעשה 2. וקחו את זה, את המדיטציה כמובן לספורט, או לכל דבר אחר.

מה שלושת ההרגלים שעוזרים לי להתמודד עם סטרס?

צור גנוסר: שלושת הדברים שלי, אחי, עוזרים להתמודד עם סטרס, כי מנה סתם, יש סטרס גם, כאילו, לא זה בתים מהירח, כאילו.

טוני ערד פליק: ברור.

צור גנוסר: אשמחה, ילדים, ארגון, הכל כה, מדינה. תוכנית מנהיגות תנבנה. לא דיברנו על מה שקורה פה, הקצר, אז ברור שיש סטרס. מה שאני מרגיש שאחי פשוט עוזר לי, זה באמת המדיטציה, שאני מרגיש שהיא נותנת לי תמיד איזו פרספקטיבה אחרת להכול. הספורט, שבניגוד אגב למדיטציה, יש בו גם כזה, כל מי שעושה יודעת, יש כזה מיד אימידיאט גרטיפיקשן, אתה מסיים מדיטציה, אתה לאו דווקא כזה בהייט, זה יכול להיות לפעמים כזה מוסח, אבל לאו דווקא כאילו תמיד כיף. הספורט, כמעט תמיד מסיימים ומרגישים כזה טוב וחיים ועירים, אז זה כאילו, אז זה לגמרי משחרר.

איך נשימה יכולה לשנות את המצב הרגשי שלנו?

צור גנוסר: והדבר השלישי שאולי אליו באמת לא דיברנו על זה אליו, אפשר לעשות יותר דאבל קליק, זה העולם הזה של אנשים, שיכול להתחלק לעולם של תרגול כזה, פורמלי כזה, לשבת בבוקר, לעשות כל מיני תרגילי נשימה. זה יכול להיות ארבע שניות שאיפה. ארבע שניות החזקת אוויר, ארבע שניות הוצאת אוויר וארבע שניות החזקת אוויר בחוץ. זה נקרא בוקס ברייטינג, לעשות כזה מין ריבוע כזה של נשימה. assez כל מיני תרגילי נשימה, זה אחד אבל זה כזה לתרגיל נשימה, להחזיק נשימה. זה יכול היות, ממש כמו שעשינו רגע לפני שהעלינו כאן להקלטה, זה יכול להיות רגע, להתכוונן שניה הפנימה, לקחת כמה נשימות עמוקות, שחרר רגע סטרס, לשחרר אוויר, הרי יש איזה קשר הפוך בין מצב רגשי לנשימה.

אם את בלחץ או במתח, יש לך דפוס נשימה מאוד מאוד ספציפי, נמוך או נעתקה נשימתי כזאת, וכשאת שמחה ומאושרת, אז פתאום יש לך נשימה כזאת שזורמת ומגניבה. אז אפשר לעשות איזה ריבורס אינג'ינג'רינג, את מגיעה מהעולם הזה, נכון? אפשר לעשות ריבורס אינג'ינג'רינג, נשימה, להשפיע על המצב הרגשי-נפשי-מנטלי שלנו. לפני פגישה לעשות כמה נשימות, להשתמש בזה ממש ככלי להשפיע רגשית נפשית על עצמנו, זה ממש כאילו איזה סימפלס דט, כאילו כמו שה… זה כלי כל כך עוצמתי.

טוני ערד פליק: כשלמדתי נשימות, אז באמת אחד העברים שלא ידעתי ומאוד העירו את עיניי, זה הסיפור הזה שכשעוצרים את הנשימה אחרי השאיפה, העברים שלנו מתחמצנים, זאת אומרת, הרבה חמצה נספג בעברים הפנימיים של הגוף שלנו, ואחר כך כשאנחנו מוציאים, אז משתחרר הרבה מאוד סטרס מדוח הגוף. עכשיו, נשימה זה משהו שהוא תמיד זמין לנו. הוא תמיד זמין, אני לא צריך לעשות כלום בשביל לנשום, והנשימה הטבעית שלנו, בגלל שאנחנו בסטרס רוב הזמן או הרבה מהזמן, הנשימה שלנו מאוד מאוד שטחית. ועכשיו שאני מדברת על זה, אני אומר, זה כבר כאילו, היום כבר כולם יודעים את זה, נכון? זה לא, קשה להאמין שאנחנו ממש מחדשים עכשיו.

צור גנוסר: נכון.

טוני ערד פליק: זה יופי זה. אני אומר את זה במובן הטוב, שאתם כבר יודעים את זה, זה לא עכשיו, זה כבר נוכח, זה כמעט אין ארגון שלא… ומפתשני, יש גם הרבה אנשים שיודעים שלאשן זה לא בריא והם מאשנים.

למה ידע לא מספיק כדי לשנות התנהגות?

צור גנוסר: הידע הוא לא מרכיב בלעדי שמייצר שינוי בהתנהגות. אנחנו בעידן שבו יש לנו את כל הידע שבעולם, זה לא בהכרח, המוטיבציה היא לא בהכרח קשורה רק לידע. צריך יותר מזה.

טוני ערד פליק: ובשבילי, זה תמיד חוזר ללמה. זאת אומרת, למה לי לעשות את זה? מה יצא לי מזה? מה יצא לי מלנשום יותר רמוק? מה יצא לי מלעשות מדיטציה? זאת הסיבה, דרך אגב, שאני כותבת כל בוקר, כשאני קמה בבוקר אחרי שהבית מתפנה, יש לי איזה עשר דקות עם עצמי. לפה בבוקר. של רגע שנייה לעשות אוף פלואוד של כל המחשבות שלי, חלומות שלי, אני שואלת את עצמי רק שאלה אחת, מה יושב עליי? ופשוט העת מתחילה לכתוב בלי… כותבת וכותבת, אני לא שמה לב בכלל מה אני כותבת, אני לא קוראת את זה אחר כך שוב, זה ל