יתרון תחרותי בעידן ה-AI: איך מנהלים מגלים את הערך המוסף שלהם

טוני ערד פליק: היי, אתם מאזינים לפודקאסט From Manager to Leader, הפודקאסט למנהלים שרוצים לעשות את קפיצת המדרגה, אל הובלת החיים, הקריירה ואנשים שלהם להצלחה והגשמה בעזרת כלים מעולמות הפיתוח, הפסיכולוגיה והתודעה. אני טוני ערד פליק, מנחת הפודקאסט הזה, מנטורית ומלווה מנהלים, מנהלת פיתוח בכירה עם ניסיון של למעלה משני עשורים בהייטק, מרצה ומנחת קבוצות של מכון אדלר ובעיקר סקרינית ולמדנית נצחית. אם אתם מנהלים שרוצים להתקדם, להשפיע ולייצר הצלחות, וגם לחיות את החיים האלה בטוב, למצוא את האיזון וליהנות מהדרך, הגעתם למקום הנכון. היי מנהלים ומנהלות יקרות, אנחנו בפרק חדש של From Manager to Leader, היום יש לנו פרק מיוחד על משהו שמעסיק רבים מאיתנו בתקופה המטורללת שאנחנו חיים בה, איך מוצאים את הערך המוסף שלנו, איך נשארים רלוונטיים בעולם של היום, איך מייצרים מיתרון תחרותי אישי, שלי, כדי שאני אוכל להרגיש יותר בטוחה בעולם שמשתנה, כי כשהכול משתנה אז הדבר היחיד שנשאר קבוע זותני בעולם, ומה נעשה כדי שנהיה פחות, אולי יותר קשים להחלפה, אולי, אולי, זה שאלות קשות ומעניינות, אז כדי להנות על זה ולפרק את המרוכבות הזאת, אני מערכת אורח מאוד מאוד מיוחד, יובל, איזה כיף שאתה פה, אז יובל פלוק, האורח שלי להיום, ויובל התחיל את הדרך שלו כילד פלא טכנולוגי בכלל, ובעולמות של הייטק של פעם, הקמת חברות, הקמת, פיתחת אלגוריתמים מאוד מאוד מורכבים, נכון?

הסיפור האישי של יובל: ממסע עסקי לגילוי עצמי

יובל פלוק בירמן: כן, אני מגיע מעולם של אפס אחד, אני תמיד אומר שאני מדבר אפס אחד שפתם.

טוני ערד פליק: אז ניהלת מלא אופרציות מורכבות, באמת היו לך 100 חברות? היית שותף ב-100 חברות?

יובל פלוק בירמן: הייתי שותף בהרבה מאוד חברות בחיים, תמיד אני אומר, הייתי שותף בהרבה מאוד חברות, רבועם לא הצליחו, כן? אבל כן, עסקתי בהרבה מאוד חברות, הרבה מאוד היו בעולם הטכנולוגיה, אחרי זה עסקתי גם בדברים אחרים, לא רק בטכנולוגיה.

טוני ערד פליק: אז במסלול החיים המאוד מאוד מיוחד שלך, מצאת את עצמך גם נזיר, ומתנזר מחיים של כסף, נשים, עולם הערבי וכל הדבר הזה, לתקופה לא מבוטלת, תוך כדי שכבר היית הורה, אני אגיד גם, זאת אומרת, באמת עברת חוויות מאוד מאוד מורכבות, וגם מתת את עצמך במקום של לייצר עולם של התפתחות אישית, וזה מה שאתה עושה היום, אז בוא תחבר לנו רגע את הנקודות ותספר את הסיפור.

יובל פלוק בירמן: אני חושב שהדבר הכי רלוונטי בכל הדבר הזה, זה שמסע החיים שלי הילץ אותי הרבה ללמוד דברים על הבשר של עצמי, ולא יכולתי ללמוד אותו לא באוניברסיטה ולא בספרים, ובתוך הדבר הזה גיליתי מלא דברים, אז בהתחלה חשבתי שאני צריך עצמאות, וידעתי טכנולוגיה, אז הלכתי לעשות עסקים בשביל שיהיה לי כסף, בשביל שאני אהיה עצמאי, ובתוך הדברים האלה גיליתי שזה לא בהכרח עונה לדברים שבאמת מעניינים אותי, והמשכתי לחקור ולגלות, ובעצם ב-18 שנה האחרונות אני בעיקר עסוק בלגלות מי אני, מה אני, מה זה התפתחות אישית, מהו הבן אדם, תוך כדי זה שאני עדיין מנהל ארגונים, אופרציות, מפתח מערכות ודברים בסגנון הזה, ובתוך זה הצאתי למסע שהוא המון המון המון קשור לגילוי איך אני עובד כבן אדם, זאת אומרת אני מאמין שזאת הטכנולוגיה הכי מתקדמת שעד היום נתקלתי בה, טכנולוגיה של הבן אדם, זה לא נעים לפעמים שאני אומר את זה זאת טכנולוגיה, זה לא תמיד נעים לשמוע את זה, אבל גם הכביש זה טכנולוגיה, וגם העלית זה טכנולוגיה, זה פשוט טכנולוגיות שנוצרו בדרכים שונות, הטבע הוא מלא בטכנולוגיה, ויש לי איזה תפיסה שאומרת שאימא אני נגיד משתמש בטלפון ואני לא ממש מבין איך הוא עובד, אז יהיה לי בו הרבה תקלות, אני צריכה ללכת ולהחליף אותו כל כמה שנים, אבל אם אני מבין איך הטכנולוגיה עובדת אני אוכל לטפל בה בצורה יותר איכותית, ולהשתמש בה בצורה יותר איכותית, ואני מבין שהבן האדם זה טכנולוגיה ואני רוצה להבין איך היא עובדת אני רוצה להשתמש בטכנולוגיה הזאת, בדרך גיליתי שהחוויית מציאות שלי מאוד מושפעת ממאיך אני משתמש בטכנולוגיה הזאת, אני אומרת אם אני לא יודע להפעיל אותה אז אני יותר חולה, אני יותר רצבני, אני יותר כואב, אני פחות יכול להשתמש בה. זאת אומרת המנהיגות שלי יותר חלשה, הניהול שלי יותר חלש, התקשורת שלי עם בני אדם לא עובדת בצורה איכותית, אז בעצם הלכתי לחקור איך הטכנולוגיה הזאת עובדת ובזה השקעתי את השנים.

טוני ערד פליק: מדהים, מדהים. ואם אני לוקחת את זה למקום הכי פרקטי של החיים עצמם, אז אם אני רוצה להצליח בעולם ואם אני רוצה לחיות את החיים שלי בטוב, שלחיות את החיים בטוב זה לא לחיות בלילנד אלא לחיות מתוך סיפוק ומתוך השראה, ושיהיה לי טוב בעבודה ושאני אוכל להשיג את היעדים ואת המשימות שלי ואני אוכל להתפרנס כמו שאני רוצה ולחיות את החיים שאני מגדירה לעצמי, שאלה החיים שאני רוצה, אז ככל שאני אכיר את עצמי יותר טוב, יהיה לי יותר פשוט, נכון?

יובל פלוק בירמן: חד משמעית וזה אפשר לקחת את זה להרבה כיוונים, אני חושב שאחד הדברים שעלה כשעכשיו אמרת את זה, זה להבין מאיפה אני בא כשאני מבצע פעולה. זאת אומרת, גם המשפט שלי יוצא מאיפשהו, גם הניהול שלי יוצא מאיפשהו, גם העסק שאני מנהל. יש איזה מקור לתנועה הזאת. ככל שאני אצליח להבין יותר טוב את הסיבה למה אני עושה את הפעולה, ככה יותר קל יהיה לבוא לבצע את הפעולה או להתחבר למה שקורה. ומשם יהיה לי הרבה יותר קל לקבל החלטות. זה אחד הדברים המהותיים ביותר. אני חושב שלצורך העניין, אם אני הולך לעבודה כי אני רוצה לעשות כסף, משהו שאני תקע בסופו של דבר. אני ארבה יותר יריב, אני ארבה יותר בסכסוכים, אני הרבה יותר בתקלות, וזה יפגע בביצועים שלי בעבודה. אם אני אשאל את עצמי שאלות יותר מובנות, יותר בסיסיות, אז אני עדיין ילך לעבודה ואני עדיין ירוויח כסף, אולי אפילו יותר כסף, אבל יהיה לי חוויה אחרת כשאני מבצע את הפעולה הזאת.

עידן ה-AI: מהי המנהיגות הנדרשת כיום

טוני ערד פליק: כן, החוויות שלנו דפינטלי נגזרות בדיוק מה-state of mind הזה שאנחנו מביאים איתנו לכל מקום. ואם הזכרת עבודה, אז על זה באנו לדבר היום, על מה קורה לעבודה שלנו ומה קורה לתחושת הערך העצמית שלנו, כשהמהפכה הזאת שהיא מאוד מאוד אגרסיבית משנה הכל, משנה את התפקידים בחברות, משנה את התפקודים של האדם בתוך החברה, משנה את ההיררכיות, את המבנים של ארגונים, דורשת מאיתנו גמישות על סטרואידים, באמת, אני חושבת שמעולם לא נדרשנו לכזאת גמישות ולכזה צורך, לחיות בחוסר הוודאות, שזה מאוד מאוד מאיים על המערכת. ובתוך הדבר הזה, אני חושבת שיש איזשהו חשש שאני פוגשת עם הרבה מאוד אנשים בכירים שאני עובדת איתם, של לא רק לאן זה הולך, אלא לאן אני הולכת בתוך הדבר הזה, מה הערך שלי ואיך אני שומרת על היתרון התחרותי שלי, או איך אני מייצרת אותו אפילו, בתוך עידן שלוקח מאיתנו יותר ויותר יכולות, שעד היום מכרו לנו עליהן כפיים. זאת אומרת, אתה יודע, הרבה מנהלים היו אנשים הכי חכמים בחדר, אנשים הכי אנליטיים, זה כבר לא עוזר להיות הכי אנליטי, כי AI הרבה יותר אנליטי מאיתנו. אז אם דיברנו על טכנולוגיה, אז הטכנולוגיה של ה-AI כבר משיגה אותנו בהרבה דברים, ואז אני שואלת את השאלה, איך אנחנו מתחילים לחפש את היתרון התחרותי שלנו, את הערך המוסף שלנו בעולם הזה.

יובל פלוק בירמן: אני חושב שעצם השם של התוכנית שלך, מנג'ר טו לידר, זאת השאלה, מה זה אומר מנהיגות? ובעצם באיזה דרך זה בא לידי ביטוי? אז אם זה בא לידי ביטוי ביכולת הקשבה שלי, בסבלנות שלי, ביכולת שלי להכיל דברים, ביכולת שלי להבין שזה לא רק המשימה שלי היא רלוונטית, אלא איך אני מנהיג את כל התהליך שאני מצא סביבי. ובעצם התפקיד של המנהיג הוא התפקיד הרלוונטי ביותר כרגע שנשאר, כי המילה לנהל היא כבר לא כזאת מעניינת, כי גם לנהל תהליכים וגם לנהל אנשים וגם לנהל משימות, זה כבר לא משהו שהוא כל כך נדרש ברמה האנושית שלי כמנהיג, יש הרבה טכנולוגיה שעוזרת לדבר הזה, ופה בעצם החיבור שלי לעצמי והחיבור שלי לבני אדם, והיכולת שלי בתקשורת ובהבנה סביבתית, מייצר שינוי הרבה הרבה יותר דרמטי. אני חושב שמה שאנחנו רואים עכשיו זה את התחלה של הקצה, אני חושב שזה יהיה עוד יותר קיצוני, זאת אומרת, האלמנט המנהיגותי אולי האלמנט היחיד שישאר בעצם אחרי כל הדברים, כי את המשימות עצמה כבר לא יהיה בעיה לבצע. ואז נשאלת השאלה, איך אני מבין מה זה מנהיגות בכלל, בתוך כל הדבר הזה? זה מחבר אותי לכל מיני דברים, אני חושב שאחד הדברים המורכבים, מה קורה בין הרגע שיש בי משהו שמניע אותי לפעולה, לבין הפעולה עצמה. האם אני נמצא במודעות? האם אני נמצא בנוכחות? האם אני יכול להיות בהכלה? האם אני יכול להיות בהקשבה למה שקורה אצלי? ואז לעבור למצב של בחירה. אנחנו הרבה מאוד נמצאים במקום האוטומטי, שבו זה בעצם הרגשות שאנחנו לא בהכרח שמים לב אליהן, מנהלים אותנו, מפעילים אותנו, ואנחנו יוצאים החוצה עם פעולות ומשימות, ואנחנו לא מצליחים לראות את מה שנמצא ביניהן.

יובל פלוק בירמן: בתוך העולם הזה נמצא הרבה מאוד הקשר לעני הפנימי שלי, להקשבה הפנימית שלי, למשהו שהוא לא בהכרח כל כך השפה היומיומית שלנו היום.

טוני ערד פליק: אני חייב להגיד, כן, שאירגונים כן עושים את השיפטים האלה היום. זאת אומרת, יש המון המון דגש על הדבר הזה, אני רואה את זה בכל מקום היום. אני רואה את השיפט הזה מהמקום של... אנחנו באמת נדרשים להרבה מעבר למה שנדרשנו עד היום. אני אגיד, מהעולם שלי, אני גדלתי בעולם של הנדסה, של R&D, וזה מקום שבו, זה לא שהבן אדם הכי מנהיג הופך להיות מנהל הצוות, האדם הכי מוכשר ברמה הטכנית. האדם הכי אינטליגנט, שמכיר את המערכת לעומק, הוא זה שבדרך כלל נבחר לקחת אחריות על הצוות. ומה שאני רוצה להגיד בזה, זה שעולם ההייתק לאו דווקא גידל לאורך שנים מנהלים, מתוך הבנה שזאת מנהיגות וזה מה שנדרש מהם, אלא מתוך המקום של זה הבן אדם שיביא את הדליברי הכי מהיר, הכי איכותי, וזה מה שאנחנו דורשים. זה קורס היום, כי אני מלווה כל מיני בחירים בכל מיני מקומות, וזה דיאלוג שמתנהל כבר, זה קורס היום, זה כבר לא עובד, כי בעצם האתגר הוא כבר לא נמצא שם, ואז זה האתגר שנשאר להם להתמודד איתו, זה האתגר הבין-אנושי, האתגר המרחבי בתוך הארגון, היכולת שלהם לתקשר עם קולגות, עם אנשים אחרים בתוך הארגון, להוביל את האנשים שעובדים תחתם, ולא בהכרח ברמה הטכנית של הדבר הזה.

יובל פלוק בירמן: אני חייב להגיד עוד פעם, זה תמיד היה בין לבין הדיון שזז, תמיד היה את הדיון הזה, בואו ניקח מתכנת מצטען ונהפוך אותו להיות מנהל גרוע, כי לא בהכרח זה שהוא היה מתכנת מעולה, הופך אותו להיות ראש צוות טוב, וכל השיפט היום נמצא לתוך הכיוון הזה, חד משמעית.

מתגובה למענה: הבסיס לאפקטיביות אמיתית

טוני ערד פליק: כן, אז בתוך השיפט הזה אני חושבת ש... זאת אומרת, המהפכה הזאת היום היא באמת חושפת את ה... את ה-underlying abilities של מנהלים שתמיד, זה תמיד נדרש, זאת אומרת, המנהיגות הזאת תמיד נדרשה, פשוט זה לא הדבר שארגונים מדדו את המנהלים שלהם עליהם, זאת אומרת, כשאני הייתי מנהלת, נמזדתי בדיליברי שלי, ביכולת שלי לעמוד בזמנים ובאיכות מאוד גבוהה, אף אחד לא שאל אותי אם האנשים שלי מאושרים, אם טוב להם עם זה. אני כמובן מקצינה, יש ארגונים שתרבות הארגונית שלהם היא נהדרת, וה-well-being של האנשים כן חשובים, ואפילו לא רק כדי לשמר אותם, אלא כדי באמת... באמת לייצר ביטחון פסיכולוגי ומקום שהוא נעים וכיף להיות בו. אבל אני רוצה להגיד, בתמונה המאוד גדולה של מנהלים בהייטק, זה לא המשן סטייטמנט, בסדר? המשן סטייטמנט הוא דיליברי. ואם אני לוקחת את זה לעולם של היום, שהוא הרבה יותר מהיר והרבה יותר תחרותי, והרבה יותר שואט קדימה, אז הלחץ הוא בסדרי גודל יותר ממה שהוא היה לפני כמה שנים. ותוסיף לזה את כל הפיתורים ואת המשבר הכלכלי, ואת השבילי לאוקטובר שהיה פה בשלוש שנים האחרונות, אנחנו בתוך מלחמה כבר הרבה מאוד זמן. יש כאן הרבה אנשים על הקצה, אני חושבת שהדבר הזה הוא... ככה ניסיתי להרחיב את התמונה ולהראות, אנחנו נמצאים באמת בתוך משבר שהוא מאוד מאוד גדול, שאחד הדברים הראשונים שהוא מונע מהאנשים לעשות, זה להקשיב לעצמם, כי הם עוד יותר בלחץ ועוד יותר ברעש, ועוד יותר במהות. נכון?

יובל פלוק בירמן: כן. אז אולי הדיון הוא בעצם, איך אני יודע לעבוד עם מתח, לפרק את המתח הזה, ולחזור חזרה לאפקטיביות. הנושא של אפקטיביות זה נושא שהוא מאוד מאוד רלוונטי, כי בעצם האם אפקטיביות מגיעה ממאמץ מאוד גדול, או מבהירות, צלילות, חדות, ואיזשהו קליר מיינד, מצב שנמצא במצב תודעתי שהוא הרבה יותר נקי. ואז זו שאלה שהרבה בעבודה, אני הייתי מתמודד עם זה, האם מה שאני צריך לעשות זה להגיע למשרד מוקדם, ולתת הרבה מאוד שעות, או אני צריך להגיע נקי. ובעצם השאלה היא איך אני מגיע נקי, ולא איך אני מגיע מוקדם, או איך אני יושב עשר שעות ליד המחשב, או איך אני יושב שעה מדויקת. איך אני מגיע לדיוק הזה? כי מה שאני גיליתי על עצמי בעשייה שלי, שכשאני צריך להיות אפקטיבי, אני צריך להיות מדויק, שאני מגיע נקי, שאני מגיע עם השראה, שאני מגיע יצירתי לתוך הפעולה, אני יכול לבצע משהו בצורה מאוד מאוד יעילה. ואני חושב שהרבה פעמים התחיפה המאוד חזקה קדימה בתוך כל מערכת הלחצים, היא לא בהכרח מאפשרת לנו לעשות את הפעולה הזאת. ובעצם היום יש הרבה מאוד דברים שיכולים לדחוף חזק קדימה במקומי, ומה שאני נדרש להיות, זה נקי, יצירתי וברור. כאילו, וזה האתגר. כאילו, ה-AI יודע לבצע הרבה מאוד משימות בצורה מאוד מאוד אינטנסיבית. האם אני נקי וברור כשאני מתממשק לדברים האלה, או לקולגות אחרות?

טוני ערד פליק: אז אני רוצה לחבר את זה לעולם שאני עוסקת בו, באמת עם הרבה מאוד ענלות, אני חושבת שאנחנו צריכים לעשות איזשהו שיפט שהוא מאוד מורכב לאיזה אונרשיפ, שהוא ברמות שלא היינו בו קודם. זאת אומרת, המעבר מריאקטיביות, מלהגיב אל העולם, להגיב לרעש, להגיב לכל הלחצים האלה, ולהיות בתגובתיות הזאת, אל מקום פרואקטיבי, אל מקום של להגיע לעבודה ולייצר את הדבר הזה שאני יודעת במקצועיות שלי, במומחיות שלי, במה שלמדתי כל השנים, בהיכרות שלי עם הצוות, בהיכרות שלי את השוק, את היתרון התחרותי שלנו בשוק, את כל הדברים האלה, לייצר את מה שיגדיל את היתרון התחרותי שלנו, זה דורש חשיבה יצירתית, וזה דורש את ה-peace of mind הזה, את השקט הזה, שאני חושבת שלהרבה אנשים, הרבה אנשים כבר לא חושבים שאפשר לייצר את זה בתוך הרעש הזה היום.

יובל פלוק בירמן: טוב, אז אמרת משהו מעניין, אני רוצה לקחת את זה רגע. מה ההבדל בין תגובה למענה? בעצם שתי מילים בשפה שאנחנו משתמשים בהם, תגובה, מענה, תגובה, מענה, אבל בעצם יש הבדל מאוד מהותי בצורה שזה עובד במערכת הפנימית. תגובה היא בעצם אימפולסיבית, היא אוטומטית, היא מגיעה מתוך מנגנון של לחץ. מענה זה משהו שקורה שברגע שנגיד את מפעילה אותי, את שואלת אותי איזושהי שאלה, יכול להיות שמתעוררת באיזושהי תגובה לשלחת, אבל יש לי יכולת רגע לעצור, להכיל את זה, להתבונן, ואז להביא את המענה שלי. ואני כבר לא נמצא בתגובה, אלא אני נמצא במענה. ואז זה לא האימפולסיבי, זה החלק השני של המענה. כמה דברים מאוד מעניינים. אחד, המנגנון של התגובה נולד בכלל כשחיינו בג'ונגל, והיינו צריכים לברוח מנמר שרודף אחרינו. אנחנו לא נמצאים ליד נמר שרודף אחרינו, לא ב-99% מהסיטואציות, ועדיין אנחנו מאוד מאוד תגובתיים. המערכת שלנו נמצאת באיזשהו מצב שהוא אימפולסיבי, הוא תחת מתח והוא יורד תגובות. התגובה לא מגיעה מהידיעה הגבוהה שלי, היא מגיעה מהחלק הבאמתי שבי. משהו שרוצה לפתור רגע משהו ולהתקדם קדימה.

טוני ערד פליק: נכון, כי המוח שלי סרדותי, ובין אם צ'יטה רודפת אחריי, או מישהו לא מרוצה מני בעבודה, המערכת שלי מגיבה בדיוק אותו דבר.

יובל פלוק בירמן: טוב, ואני לא רוצה להיות שם יותר. זאת אומרת, אם אני אגיד רגע, מה אפשר לקחת מזה? אני לא רוצה להיות בתגובה, אני רוצה להיות במענה. אין סיבה שאני אהיה בתגובה, זה לא אמיתי, זה לא נדרש. יותר מזה, כשאני מצליח להתבונן ולהסתכל אחורה, המקומות שבהם אני אומר, איי, לא הייתי צריך לפעול בצורה הזאת, זה 99 אחוז המקומות שהייתי בהם בתגובה, ולא במענה. אני יכול להיות במענה ולבחור לא נכון. זה יכול לקרות, אבל זה הרבה יותר פעמים יקרה כשאני בתגובה, ואז אני צריך לשלם על זה מחיר. קודם כל, יכול להיות שאני צריך להתלצל על משהו שעשיתי. שתיים, אני צריך לתקן את הדברים שקרו. לא תמיד אפשר לתקן. ומה שיש לי נטייה זה לעבור מתגובה לתגובה. זאת אומרת, נגיד ששאלת אותי משהו, אני הייתי לך בטון מאוד אגרסיבי, ואז זו הייתה התגובה שלי, 10 דקות אחרי זה אני מגלה את זה, ואז יש לי עוד תגובה, אני מלקה את עצמי, אני באשמה, אני בחרטן, אני בזה, אני נמנע מלדבר איתך במשך שבועיים, זאת אומרת, התגובה מובילה לעוד תגובה שמבילה לעוד תגובה, ואני בלופים, הלופים, ולפעמים לוקח לי שנים לצאת מהלופים האלה. אז איך אני עובר מתגובה למענה? ואני חושב שזה מנהיגות. זאת אומרת, ההבדל בין הקלאסיקה של ניהול למנהיגות, זה ההבדל בין תגובה למענה. מנהיג מסוגל להכיל את הדבר, ואז להיות במענה. אני רוצה לקפוץ לאנגלית רגע שנייה, כי יש שם משהו בניואנס של המילים. באנגלית זה נראה ריאקשן, שזה תגובה, וריספונס, שזה מענה. ומנהיגות, באנגלית מאוד מתחברת למילה responsibility, אחריות. ריספונס, ability, היכולת להיות במענה. ובעצם מה שמבדיל בין מנהיג למישהו שהוא לא מנהיג, זה הבן אדם שבחרנו להנהיג אותנו, שאנחנו מאמינים שהוא יכול להיות במענה, לא בתגובתיות. זאת אומרת, כשמגיע מצב מורכב, מצב חירום, מצב כלשהו, הבן אדם יכול להיות בהכלה, בהתבוננות ובבחירה. ולפעמים את כל זה הוא עושה בחלקיק השנייה.

טוני ערד פליק: נכון. זה לא משהו שלוקח הרבה זמן ב...

יובל פלוק בירמן: כך, אבל זה משהו שעובד בתוך המערכת הפנימית שלנו, זה גם מורגש. אני לא מופעל מתוך הדבר הזה, אני לא אצא משם עצבני, לא אצא משם לחוץ, אני אצא משם שקט, בדיוק כמו שנכנסתי, ויהיה לי את היכולת לבצע את הדבר הזה. והשאלה, איך מפתחים את ה-Responsibility, את היכולת להיות במענה, וזה ה-Edge החדש. אני רוצה למכור את הרעיון רגע עוד שנייה. יצירתיות מגיעה מהמקום הזה.

טוני ערד פליק: נכון.

יובל פלוק בירמן: מנהיגות מגיעה משם. היכולת שלי לסיים את הפרשה, ולעבור קדימה בחיים לנושא הבא, בלי לקחת את זה איתי, קשורה לדבר הזה, זאת אומרת, זה כמו ש... אני פוגש את חבר שלי והוא אומר איזה מילה ואני מתחיל להתעצבן עליו. האם מה שהוא אמר לי הוא הצבן אותי, או מה שסחבתי מלפני זה, היה כבר בתוכי, ועכשיו אני מוציא את זה על הבן אדם הבא שאני מגיע, זאת אומרת, היכולת שלי להיות בשיחה אחת, ממוקד, אפקטיבי, רלוונטי, לסיים, לעבור, לדבר עם הבן שלי, להיות רלוונטי, אפקטיבי, נוכח, לחזור, לדבר על העסק, ושנייה אחרי זה לדבר עם הבת זוג שלי, ובכל אחד מהמקומות האלה להישאר במענה, זה המפתח של המנהיגות. זאת אומרת, גם מה שקורה למנהיג היום בעידן המודרני, או למי שנדרש להיות מנהיג, שהוא עובר בין עשרות נושאים.

טוני ערד פליק: כן, הקונטקסט סוויץ' הוא מאוד אינטנסיבי.

יובל פלוק בירמן: אז המילה, אמרת קונטקסט סוויץ', אני חוזר לזה עוד שנייה, זו מילה קריטית, כאילו, זו ממש מילה קריטית. אז היכולת שלי לעבור מנושא לנושא ולא לפגוע באף נושא, דרך המורכבויות שחוויתי בנושאים אחרים, זה מפתח של מנהיגות, ואני חושב שגם צריך להודות בזה שהייתי רוצה, לא רק להיות בעבודה ובמנהיגות, אלא גם כשאני חוזר הביתה, גם בפניי שלי, יצאתי לסוף שבוע, אני יכול ליהנות מהסוף שבוע? או שאני עדיין בתוך הרמת המתחים. ואז בעצם חיי המשפחה שלי נפגעים, חיי הפניי שלי נפגעים, והביצועים שלי כמנהל נפגעים.

הרלוונטיות בעידן ה-AI: למה אין לנו ברירה אלא להשתנות

טוני ערד פליק: אז אני מאוד מאוד מסכימה עם הטמא המרכזית שלך, של ריספונסאביליטי, ומי שמאזין הפודקאסט הזה שומע אותי אומר את זה כבר הרבה מאוד פעמים, כי זה הבסיס להכול. מי אביליטי טו ריספונס, זאת אומרת, יש מציאות, זה לא משנה מה קורה במציאות ומה הם הטריגרים, זה משנה מה אני עושה עם מה שקורה במציאות, איך אני מגיבה, וזה דורש ממני רגע לעצור ולבחור איך אני רוצה להגיב. אני חושבת שזאת משימה לא פשוטה בתוך הלחצים והרעש שאנחנו נמצאים בהם היום, וזאת בדיוק מנהיגות, אני ממש ממש מסכימה עם כל מה שאמרת, ובתוך ה... זה בחירה. לגמרי.

יובל פלוק בירמן: זה כאילו חדר כושר. זה קצת כמו להגיד, אני לא מסוגל לעלות המדרגות ולא להסכים ללכת לחדר כושר. זה כאילו, זה באמת דורש מאיתנו להבין שאם אני מבין מה הפונטנציאל בריספונסאביליטי, ואני מבין גם שזה המפתח ההצלחה שלי, אני מבין שגם זה המתנה שאני יכול לתת לעולם, אני מבין שזה... אולי אני קצת בחוסר ברירה. זאת אומרת, יכול להיות שלא נשאר לי מקום אם אני לא יכול להיות הבן אדם הזה. אני אגיד ככה, לכתוב פרומפט ל-AI, ושהוא יציל לי תשובה, זה מאוד שח למנגנון התגובתי.

טוני ערד פליק: נכון.

יובל פלוק בירמן: זה מאוד סבבה, הנה, אני זורק לו והוא עונה לי, והיתרון שלו, שהאלגוריתם שלו יותר טוב מהאוטומט שלי. בסדר? אבל האם אני לא באוטומט שלי, ואני במנהיגות שלי, ואני בריספונסאביליטי, האם שם נמצא היתרון שלי? ואם אני מבין ששם נמצא היתרון שלי, אז קודם כל אחד, קצת לא נעים להגיד את זה בקונטקסט הזה, כי זה לא הצורה שהייתי רוצה להגיד את זה, אבל לכל זאת שאין לי ברירה. זאת אומרת, יכול להיות שאם אני לא יודע לעשות את השפט הזה, אני לא רלוונטי. זהו. לא רלוונטי היום, לא רלוונטי בעוד חודש, לא רלוונטי בעוד שנה. כי את המערכת שיודעת לזרוק עליה דברים ולהביא תשובות, יש כבר... זה לא מה שצריך ממני כבן אדם יותר, בתוך הארגון, בתוך העסק, בתוך המנהיגות של הארגון. אז יכול להיות שכבר אין לי ברירה, ואז בתוך הדבר הזה, האם אני מבין שזאת הבחירה הגבוהה שלי. דרך אגב, לפני 20 שנה, או זה כבר כמעט 30 שנה, הייתי עוסק באכשרות מתקדמות. זאת אומרת, עובד בחברת אינטל יוצא גרסה חדשה של מערכת, הוא צריך ללמוד את הצעד הבא. העובד שלא היה מסכים ללמוד את הגרסה הבאה של דוטנט, של טכנולוגיה כזאת או אחרת, של שרתים, של פה, של שם. הוא בעצם היה הולך ונשאר מאחורה. הוא היה נשאר לתחזק את הגרסות הישנות של המערכות, עד שאנחנו זורקים אותם לפח. ואם הוא לא היה עושה אפגריד לידיעה שלו בעולם הטכנולוגי, הוא היה אף החוצה מהארגון, והרלוונטיות שלו הייתה יורדת. אז אם אני רוצה להבין מה יהיה הסבת אקדמיים הבאה, מה יהיה האפגריד הבא שאני צריך לעשות בשביל להישאר רלוונטי בתוך הארגון, אז יכול להיות שזה לא ללמוד טכנולוגיה חדשה, יכול להיות שזה ללמוד להיות במענה, בנוכחות, באכלה, במקום הזה, בסנטר שלי, בלשאר... ואם לא, אז אני פחות רלוונטי.

הדילמה של ה-CFO: לרדת מהרכבת ולעלות על כביש חדש

טוני ערד פליק: אוקיי, אז בא לי רגע, אני שומעת את המאזינים שלנו באוזן שלי, ככה חושבים את המחשבות, בא לי רגע להביא קולות נורא פרקטיים לתוך השיח הזה, בסדר? תמיד, תחנה. אז שיחה ממש מעתמול, בסדר? דיברתי עם CFO, ביקש שאני אלווה אותו, הוא CFO כבר 25 שנה, באמת, אולי לא 25 שנה, הרבה שנים הוא במקצוע הזה, בחר את המקצוע לפני המון שנים באוניברסיטה, שאל את עצמו המון שאלות לאורך הדרך, בא לי על זה, לא בא לי על זה, עד מתי אני אעשה את זה? עכשיו נוצרה הזדמנות לפרוש מהארגון שבו הוא נמצא, והוא בחר לפרוש מהארגון, והוא שואל את עצמו, מה הבחירה? עכשיו, מצד אחד, יש לו הזדמנות לעצור רגע ולשאול את עצמו, מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדול? מצד שני, זה שאלות נורא נורא נורא מפחידות, וכל פעם שהשאלות האלה עולות, אז הוא אומר לעצמו, אבל אני כבר יודע מה אני, יש לי מקצוע, אני מרוויח טוב, כאילו, למה אני צריך להחליף למשהו אחר? ומה בכלל אני יודע לעשות בעולם הזה? ואיזה ערך יש לי לתת? מאיפה אתה מתחיל לענות על ה...

יובל פלוק בירמן: הדיאלוג הזה הוא לא נעים. הוא גם, התשובות או ההתייחסות שלי לדבר הזה, לא בהכרח יהיה נעים לאוזן. אנחנו נמצאים בנקודה שאנחנו קצת באין ברירה של שינוי. זאת אומרת, וואלה, הייתי מתכנעת, ידעתי לכתוב סי. אולי זה לא רלוונטי יותר, כאילו, אז אני, סבבה אם אני טוב בזה, כאילו, זה, כאילו, אז קודם כל, מה אני טוב בו, אני צריך ללכת ולבדוק באמת במה אני טוב. האם אני באמת, מה שאני טוב בו, זה למלות מספרים באקסל ולהציג איזה דוח בסוף? או מה אני באמת טוב בו? והשאלה מה אני באמת טוב בו, היא עכשיו שאלה קצת יותר פנימית ואנושית, היא קצת פחות טכנית. עכשיו, לא הייתי בהכרח רץ לחפש את התפקיד הבא, הייתי רץ להבין מה, במה אני באמת, איך אני רוצה לפגוש את העולם.

טוני ערד פליק: רגע, אז יש לי כאן איזשהו אתגר, כי מה שאני טובה בו, זה לא דווקא מה שטוב לי. זאת אומרת, זה שאני טובה באינג'ינירינג, זה לא אומר שבא לי להמשיך לעשות את הדבר הזה.

יובל פלוק בירמן: חד משמעית, ופה באמת נמצא האתגר. מה שאני ידעתי לעשות, או שהצטיינתי בו, והגדיר אותי, הוא לא בהכרח יעזור לי להתקדם לשלב הבא, ואני צריך עכשיו לשאול את עצמי, האם אני הדבר הזה, או אני הרבה יותר מזה. אני אגיד רגע משהו שאולי הוא החלק המורכב, רגע. זה שאני 30 שנה עושה משהו, לא אומר שאני הדבר שאני עושה. זה שכל העולם מכיר אותי בתור הדבר הזה, זה לא אומר שזה מה שאני צריך להמשיך להיות. עכשיו, זה מאוד מפחיד. כי אם הגעתי פעם ראשונה בחיים לשאלה הזאת בגיל 40, ומעולם לא שאלתי את השאלה הזאת, זאת אומרת, גדלתי בית ספר, אוניברסיטה, לא יודע מה, עברתי איזשהו מסלול, בתוך המסלול הזה תועלתי, התתעלתי את עצמי לתוך ניהול פיתוח, לא משנה, ואני עכשיו CFO, בסדר? אז האם אני באמת ההגדרה הצרה של הדבר הזה? ואני חושב שההתמודדות הגדולה ביותר שאנשים עוברים כרגע, זה האם הם מוכנים להגיד שהם לא רק דבר אחד. והם לא הדבר הזה שהם אומרים, ויכול להיות שהם עוד דברים, ואז הם צריכים לצאת למסע שהוא לגלות מה זה הדבר הזה, והוא לא בהכרח סדנת אסוות אקדמיים. זה יכול להיות לגלות באמת מה מעניין אותם בחיים. זה יכול להיות, לא ללכת לסדנה, זה יכול לרגע לעשות טיימאוט, וללכת ולשבת על ההר במשך שבועיים, או ללכת ולעשות איזשהו תהליך עם עצמם שהוא לא בהכרח עוסק בקריירה. התשובה לא בהכרח חייבת לבוא מהנף הקריירה. זאת אומרת, אני עברתי המון שינויים בחיים, אבל לא עברתי אותם בהכרח דרך הנף הקריירה, והם השפיעו על מה שאני עושה בקריירה. זאת אומרת, אם פעם התעסקתי בעסקים של טכנולוגיה, היום אני עוסק במרכזי וולנס והתפתחות אישית. אז אני מביא את היכולות של הניהול שלי ואת המנהיגות שלי, ובחרתי לעסוק בנושא אחר. אני עדיין בן אדם בתוך הדבר הזה, ואני לא בטוח שאנחנו מוכנים לפגוש את הבן אדם שבתוכנו. אז שאלה שהייתי שואל, את אותו בן אדם שאת מדברת איתו, או הבן אדם התיאורטי,

יובל פלוק בירמן: אז יש מקשיב לנו, זה אם אני מוכן ללכת ולתת לעצמי הזדמנות רגע לגלות דברים חדשים על עצמי, אני חושב שזה החלק הכי מפחיד, ואני שואלת את השאלה איך אני עושה את זה בצורה שהיא מתאימה לי, כי לבוא ולהתנתק לגמרי מהעולם וללכת לטיול עם טיגב, במשך חצי שנה, כאילו טיול אחרי צבא, אולי זה לא משהו שאני מסוגל לעשות בגיל 40. ואני שואלת את השאלה, אולי רגע אפשר לשאול מה זה טיול אחרי צבא? מה זה בעצם טיול אחרי צבא? והאם אנחנו יכולים לקחת מהשיעור הזה של טיול אחרי צבא משהו קדימה, ואפשר לעשות אותו עוד פעם בחיים בצורה אחרת, ולא בהכרח בטיול אחרי צבא. אבל למה אנשים עושים טיול אחרי צבא? כי הם רוצים רגע לעצור את כל מה שהיה עד עכשיו, להשתחרר מכל הסיסטמים, המערכות והשיטות שהם מכירים, ולנסות להבין מי הם באמת ומה באמת נכון להם. למי שעשה את זה וחזר עם איזושהי תשובה משם, אולי הוא נפל למלכודת של עצמו, ואז הוא חזר בטיול אחרי צבא בגיל 22, נכנס לאיזה מסלול, והוא מגלץ עצמו עכשיו בגיל 40, והוא במשך 20 שנה בעצם לא עשה טיול אחרי צבא. ואולי הגיע הזמן לעשות שוב פעם טיול אחרי צבא, או משהו שהוא בסגנון זה, לצאת לאיזה משהו שיעזור לו לגלות את עצמי. אני חושב שבתוך המסע הזה אנחנו נגלה תשובות חדשות, שייתנו לנו את התשובות למה אנחנו רוצים לעשות ברמה התעסוקתית.

טוני ערד פליק: אז אני רוצה להגיד, זה דורש הרבה אומץ בעיניי. המון. המון, המון, המון אומץ להתמודד עם הרבה מאוד פחד. אני פוגשת מנהלים מאוד בכירים, גם כאלה שנמצאים בארגונים שהם עובדים בהם כבר 15 שנה, זאת אומרת, התקדמו, התקדמו, התקדמו, הגיעו להיות הכי בכירים בארגונים גלובליים ענקים, בסדר? וזה כל מה שהם יודעים על עצמם, זה הארגון שבו הם גדלו, שם הם קיבלו את המחיאות הקפיים, שם התגבשה תחושת הערך שלהם, שם התגבשה הזהות שלהם, והזהות המקצועית שלנו משפיעה באופן חד משמעי על הזהות האישית שלנו, כי במידה רבה זה הרבה ממה שאנחנו יודעים על עצמנו. אני רגע אחזור אחורה טיפונת במסע שלי, אני הלכתי ללמוד במכון אדלר כדי להיות אימא יותר טובה, זה משהו שהייתי חייבת לעצמי, כי הפכתי להיות אימא והרגשתי שאין לי כלים כדי להיות אימא, אבל המסע הזה שהתחיל כמסע מאוד קונקרטי הפך להיות מסע התפתחותי, זאת בעצם הטרנספורמציה הראשונה שלי בעולם, ולא דמיינתי בחיים שלי שאני אצא משם מנחת קבוצות, אבל היום זה המקצוע שלי, זאת אומרת, זה מה שאני עושה. אני רוצה להחזיר אותך לרגע ש...

יובל פלוק בירמן: בואו נלך אחורה רגע, כי יש שם משהו מעניין. בעצם מה קרה, נכנסת לאימאות והרגשת שאין לך כלים, זה בגדול מה שאמרת, אז הלכת לדבר הזה. הייתה לך ברירה?

טוני ערד פליק: בטח.

יובל פלוק בירמן: באמת הייתה לך ברירה?

טוני ערד פליק: אני חושבת שתמיד יש לנו ברירה, גם מבין רע לרע מאוד, תמיד יש לנו ברירה. יכולתי לעשות את האוטומט שלי, יכולתי לגדל את הבנות שלי, כמו שגידלו אותי.

יובל פלוק בירמן: אני רוצה לשים סימן שאלה על זה. אוקיי. אני אגיד גם למה אני עוצר פה, וזה קשור גם לעניין הזה של ה-CFO ובעלי התפקידים. יש איזה רגע שהרכבת נוסעת לאנשהו, ובאיזשהו שלב, אנחנו יודעים, רגע, אפשר לוהדת פה, אפשר להדות פה, אבל הרכבת ממשיכה לנסוע, והיעד שלה, ברור. ואנחנו מבינים לאן היא נוסעת. ולאט לאט לא בא לנו להגיע ליעד הזה. אנחנו רואים לעין היעד הזה, אנחנו רואים, אנחנו אנשים פותחים, Netz cantometry אינטליגנטיים, נעלים, מנהיגים, יד דית מלא סיפורים, אנחנו רואים להן הרכבת נוסעת. ואז יש איזה רגע שאומר, לא, אני יוצר, אני אורד בתחנה הזאתי, ואני רוצה לעלות על רכבת אחרת. ואני חושב הנקודה הזאת היא שאתה הלך למכון אנדלר עם מהנקודות האלה בחיים, שהבנת רגע שאו שאתה הולך לגדל את הילדים שלך על אוטומט, והיה לך מלא נורות הזרה שם, שהן קשורות למסע החיים האישי שלך, לדרך שבה גדלת, לילדות שלך, לכל המסע החיים שלך, ואמרת, לא, משהו צריך לקרות פה אחרת.

טוני ערד פליק: אתה לגמרי מדויק.

יובל פלוק בירמן: ואז הנקודה הזאת, אם אני שואל, הייתה לך ברירה, אנחנו חמודים, שאנחנו חושבים שיש לנו פה הרבה בחירה חופשית, אבל אני לא בטוח שבאמת הייתה לך ברירה במובן הזה, שהיה בתוכך איזשהו כוח, בדרך שלמדתי עליו, אנחנו קוראים לזה פורסה, איזשהו משהו שם, שאמר לך, לא, לא, לא, צריך, זה כמו נורות הזרק האלה, שהכביש הולך להסתיים, הכביש הולך להסתיים, תעתי, תעצרי, ואז בחרת לעלות על נתיב אחר כלשהו. ומשהו שם גרם לך לעשות את השינוי הזה, ואני חושב שהשיחה שלך עם ה... אני לא רוצה להצטמד לבחור, אבל מלא אנשים נעלים שיחה בתוכם, שהיא קצת שיחת אין ברירה. זה כאילו, כן, אני יכול להמשיך בתפקיד, כן, אני אתרן לעוד תפקיד שאני רואה אותו דבר, כן, אני יכול, כן, לא, לא, לא יכול, לא יכול.

טוני ערד פליק: זה מדהים מה שאמרת, כי זאת בדיוק הייתה השיחה, ובחלק מהשיחה הזאת, אמרתי לו, אתה יודע, זאת לא השיחה הראשונה שלנו. זאת אומרת, זה שאתה מעלה את האפשרות למצוא עוד תפקיד, ולהיכנס לעוד חברה ולעשות עוד קדנציה, אם זה מה שהיית רוצה, כבר היית עושה את הדבר הזה, ולא היינו מדברים בפעם השלישית. זאת אומרת, אנחנו מדברים, הדבר הזה מעלה בחגרה, צריך לתת לו מקום, צריך לתת לו מקום, כי אם הוא עכשיו מדבר באיזשהו לחש, הוא ילך ויגביר ויגביר ויגביר, עד שאתה תיתן לו את המענה. המנטורית שלי, מדברת על זה במושגים של החלומות שלנו אף פעם לא מבטרים עלינו. זאת אומרת, יש לנו איזשהו צורך פנימי, לעשות משהו שהוא באליימנט לערכים שלנו, לחוזקות שלנו, למה שבאנו לעשות פה בעולם, שזה מילים מאוד מאוד גדולות, בסדר? וזה לא יעניח לנו, עד שניתן לזה מענה, עד שנחקור את זה וניתן לזה מקום. אז אם אני מספיק מפותח פנימית, בשביל לדעת שהקצה של הכביש בדרך אליי, זאת אומרת, כאילו, אני יכול אולי לבנו עוד כמה מטרים, אבל אני כבר יודע שזה הדבר, ואני מבין שיש לי פחד רגע לרדת מהכביש הזה, אבל אני מספיק מפותח בשביל לראות גם את הפחד וגם את הקצה של הכביש, ולהגיד רגע, אולי זה הרגע לקחת אחריות על החיים שלי, ולהבין איך אני עולה על הכביש שאני רוצה לנסוע בו, גם אם אני לא יודע איך נראה הכביש הזה, אני לא יודע איפה הוא נמצא, ולהגיד, אני הולך לעשות פעולה אקטיבית, בשביל לענות על הדבר הזה. זה מאוד מאוד מאוד מורכב. זה מאוד מורכב. בטח בתוך מערכות, שלא לומר כלובי זהב, שמאגנים לך את החיים ומרבדים אותך בתנאים הכי טובים, בתוך המחשבות ש... אתה יודע מה? אני אספר על הנהלה מסוימת שבאתי לעבוד איתה לפני כמה חודשים, מסוג ההנהלות של האנשים באמת הכי מוכשרים שיש בארץ, באמת ממש, אחת ההנהלות של הגמפוט בישראל, אנשים שכל היום מספרים להם שהם אנשים הכי מוכשרים, הכי חכמים, שהכי יודעים, כל היום מוכרים להם כפיים על ה... כפיים פיזיים, וגם כפיים בכסף, וגם בבונוסים, וגם בתפקידים, וגם בכל מה שריקו גנישן אומר בעולם שלנו היום, בסדר? ובעבודה עם כזאת הנהלה, לפעמים, יש מין תחושה כזאת של סובה. יש מין תחושה כזאת של, אנחנו כבר יודעים הכל, מה, כאילו, בשביל מה צריך עכשיו את ה... להשקיע את הזמן בסדנה הזאת. הסדנה הייתה מוצחת והם יצאו עם מלא שאלות והכל היה סבבה, אבל אני חושבת שזה נבע מהמקום הזה של רגע להזיז את המות הסיפים, ורגע לדבר על זה שהשינוי הזה של העולם, הוא לא פוסח על אף אחד מאיתנו, לא משנה כמה סיפרו לנו שאנחנו חכמים ומוכשרים, וצריכים אותנו, וזה וזה וזה, אבל אני חושבת שכמה שאנחנו יותר מאוגנים בתוך הזהות והערך שלנו היום, יותר קשה לנו לקחת בחשבון בכלל, שהחיים שלנו עומדים להיות אחרים בעוד שנה, שנתיים, ואולי עדיף שנסתכל על זה מעכשיו ונעשה עכשיו איזה פיוות קטן, או נתחיל לשאול את השאלות, או נתחיל לחקור את הדבר הזה. זה באמת מאוד מפחיד.

ארבע האנרגיות המובילות וחשיבות הסקרנות הארגונית

יובל פלוק בירמן: אני חושב שאם אנחנו לא שואלים שאלות, ואנחנו לא נשארים סקרנים, ולא ממשיכים להתבונן על התמונה, אז אנחנו צריכים לשאול את עצמנו את השאלה על למה אנחנו לא עושים את זה. זה בדיוק האיכויות שקשורות ללמה הארגון מתפרק, ללמה, איך שחצנות ויעירות, כי לא לשאול את השאלות האלה, זה קצת לבוא ולהגיד, כאילו, זה כמו שלא יודע מה, שמייקרוסופט הייתה בסי שלה, והייתה אומרת, טוב, אנחנו הכי טובים, לא צריך לעשות כלום. זה לא הצורה שהארגון עובד בו. עכשיו, אם אנחנו נעשה את זה כל הזמן רק על מה הגרסה הבאה של המוצר, יכול להיות שאנחנו נתפספס את זה, כי התשובה נמצאת במקום אחר. ולהישאר פתוח ולשאול את הסכנות הזאת, זה היסוד, אני חושב, של הארגון להישאר רלוונטי, ואני חושב שזה גם מאוד מדבר, יש לי איזה דיאלוג כזה, שאני קורא לו ארבעה צוגי המובילים. הרעיון ההיא, זה שדוחה.

יובל פלוק בירמן: דוחף קדימה, היוצר והמנהל, ולכל אחד מהם יש אופי. הרעיון ההיא, זה המשוגע הזה שכל הזמן זורק דברים לאוויר ומאצבן את כולם. ומאצבן את כולם, הוא מפריע לארגון לעבוד, כי כל הזמן יש רעיונות. אז זה שדוחף קדימה מאוד מפריע למנכל, כי המנכל נורא רוצה שיהיה סדר ושיטה וניהול, והניהול השיטה. כל אחד מאלה יש לו איזה תפקיד בתוך המשחק הזה. ארגון שלא יודע להחזיק מבחינתי את ארבעת האנרגיות האלה במקביל, ולנוות בתוכם, הופך להיות ארגון לא רלוונטי באיזושהי צורה מתישהו. או שהניהול לא ידע להחזיק את מה שיוצרים, או שהניהול יהיה שבלוני מדי ולא יהיה יצירה חדשה. ומי שלא יודע לשלב בתוך הדברים האלה, אז הוא לא יכול באמת לזוז קדימה. ושאלה, מהי החדשנות בתנועה החדשה של הארגון? ואני חושב שהמימד האנושי הוא המימד המורכב ביותר כרגע שהארגון צריך להתמודד איתו. ולא בהכרח, אם אני ממציא עוד איזשהו שתיק בטכנולוגיה. בסדר, זה האתגר, כאילו, צריך להמשיך לשאול את השאלה. אני רוצה להגיד שאני מגיע מעולם שהוא מלווה אנשים בתהליכי התפתחות ושינוי. והרבה פעמים אנשים אומרים לי, אתה חייב ללכת לדבר עם הבחור הזה והזה, אתה חייב ללכת לדבר איתו. אני אומר לו, למה שאני אלך לדבר איתו? הוא צריך לשמוע אותך, הוא חייב לשמוע את מה שיש לך להגיד, אבל הוא רוצה לשמוע אותי? אם מישהו לא רוצה לשמוע, אז שלא יקשיב. אני חושב שגם פה אנחנו מדברים, וזה ייכנס לאוזניים שרוצות לשמוע. אני לא יודע אם אנחנו נצליח לשכנע מישהו שמשהו חדש חשוב לו, יכול להיות שכן, יכול להיות שזה יקרה, אבל בעיקר מה שאני רוצה זה לפגוע באוזניים ש... יש שכפה מאוד מעניינת, זה אותה הרגע שכמו שאת היית לפני שהלכת למכון נדלר. אני רגע רוצה לדבר עם אותם אנשים שרואים שמשהו בכביש כבר לא נוסע לכיוון שהם רוצים לנסוע. או הדרך הזאת כבר לא מובילה קדימה, ויש להם בלב את הסימן שאלה. יש איזה ספק. אל תוותרו על הספק הזה. תיקחו אותו ותחקרו אותו. זה הרגע, זה למה יש שם ספק.

כלים פרקטיים: יצירת חלל ריק ליצירתיות

טוני ערד פליק: אוקיי, אז בואו ניקח את זה צעד אחד קדימה, ורגע בואו ננסה לתת את הכלים שיש לנו, מהאנשים שאנחנו מלווים. איך זזים, איך מתחילים את התנועה הזאת, כשאין ביטחון, כשיש את הקולות הפנימיים האלה, והחיצונים דרך אגב, של הפחד, של החרדה, של מה יהיה, של זה לא יעבוד, של מאיפה אני אביא כסף, איפה תהיה הפרנסה שלי, כל החפירות האלה, שאתה יודע, ביחד עם החלומות שלנו, וביחד עם הדברים שאנחנו רוצים, תמיד עולה גם הפחד, כי שינוי זה משהו שמאוד מאיים על הסטטוסקופו ועל מערכת העצבים שלנו. אז מאיפה מתחילים? מהי התנועה הראשונה, מאיפה מתחילים? נגיד שאני בהסכמה, נגיד שאני זורמת איתך ואני מבינה, שאני עכשיו על כביש, ויש כבר נורות הזרה, עד עדן מגיע, בסדר? מאיפה מתחילים?

יובל פלוק בירמן: התשובה שלי תהיה, לא לעסוק בנושא. זאת אומרת, הייתי עוסק בכל מה שהוא לא הנושא. הייתי הולך או לשחק טניס, או הייתי נוסע שבועיים לאיזה הר, הייתי עושה כל דבר שהוא לא קשור, במציאת התשובה לשאלה עצמה. הייתי רגע קודם כל, מזיז את עצמי הצידה, מתוך תפוסה החשיבה שלי. כי מה האתגר הכי גדול, כשנמצאים בעצם בתוך... הקיבוש הזה. זה שכל התשובות והשאלות שאני שואל, מגיעות מתוך הכיסא שאני יושב עליו. זאת אומרת, אם אני עכשיו מנהל, ואם אני עכשיו מרוויח מסכורת מסוימת, ואם אני גר בכתובת מסוימת, ואם אני מבין טכנולוגיות מסוימות, אז השאלות שלי, אה, אז אני אעבוד בחברה אחרת, שמשתמש בטכנולוגיות האלה, אני אעבוד בחברה אחרת, שיש בה ההגדרה או תפקיד כאלה, אני... כל התשובות שלי, עכשיו, אם אני אביא את התשובה מתוך אותו כיסא, אני כאן רגע ממשיך לנסוע באותו כביש, פשוט זה ייראה כאילו החלפתי כביש, אבל אני אמשיך לנסוע לאותו כיוון. אני באמת רוצה לתת לעצמי הזדמנות לעלות על כביש אחר. והדרך הכי טובה לעשות, זה לא לעסוק בזה. מבחינתי אפשר להמשיך לעבוד באותו תפקיד, באותה חברה, להמשיך גם להבצע את אותה משימות, ואז לתת לעצמי חלון שבו קורים דברים שהם לא קשורים. זה לא משנה אם זה יהיה תחביב חדש, זה לא משנה אם זה יהיה סדנה שלא היינה בא מעולם, זה לא משנה אם זו התפתחות אישית, או מנהיגות, או לטפס על הר. לצאת, לטפש, אני לא מזמן שלחתי מישהו לטפס על הר, עכשיו למה שלחתי אותו לטפס על הר? כדי שאפשיק פשוט, להתעסק במשהו שמתעסק, הוא לא מצליח למצוא תשובות איפה שהוא נמצא. אני, חשוב לי להגיד שזה גם יכול לקרות בתוך הארגון, בתוך המבנה של הארגון, זה לא דורש להתפטר, זה לא דורש שהארגון יסגור את עצמו, זה יכול לקרות בתוך הדבר הזה, אבל צריך להתחיל לעסוק בדברים שהם לא קשורים לנושא עצמו שבו הם מתעסקים. ובתוך המקום הזה, נוצר החלל הרק. אני אדבר רגע על המילה יצירתיות, וחשוב לי רגע להגיד למה אני מדבר על המילה חלל רק. מאיפה מגיעה היצירתיות, הרי אם אני נוסע על כביש, ואני רוצה פתרון אחר, אני צריך יצירתיות, אני צריך שיגיע תשובה ממקור נוסף. ואז אני שואל את השאלה, מה היא יצירתיות? אני אתן את ההגדרה הפשוטה שלי. יצירות, יצירתיות זה רעיון שמגיע משום מקום. מה זאת אומרת? המיינד שלי, וכל מה שאני יודע, זה הספקטרום הרגיל שבתוכו אני מביא תשובות לדברים. אני רוצה להכניס תשובה חדשה לתוך המרחב. זה גם משהו שהוא ביום יום של הניהול שלנו. יש לי בעיה, כולם מציעים פתרונות מתוך הידוע. אני רוצה להביא פתרון מהלא ידוע. זה חדשנות, זה יצירתיות מבחינתי. אוקיי, אם זה מגיע משום מקום, צריך לייצר מקום שיש בו שום מקום. זאת אומרת, אני צריך לייצר חלל ריק. עכשיו, אם אני הולך ואני עוסק, ואני הולך לטפס על הר, אני רגע משתחרר מכל תפוסי החשיבה שלי. אני משתחרר מכל מה שאני עושה, ושם יכול לייבצר איזשהו חלל של שקט. חלל אחר. בתוך החלל הזה יכול להיות יגיע תשובה אחרת. אני רוצה לגלות את התשובות החדשות האלה. אני רוצה באמת לגלות משהו חדש. אז הדבר הראשון שהייתי הולך לעשות זה לא לנסות לפתור את הבעיה, כי אם אני בא לבעיה מתוך רצון לפתור אותה, אני אביא את מה שאני יודע. אם אני אשחרר את עצמי הצידה, אני אולי אגלה משהו חדש. ואת זה אפשר לעשות בלי להתפטר, בלי בכך לעצור את המציאות, אפשר לייצר חללים כאלה בתוך החיים.

כתיבה כזרם תודעה: הכלי לפגוש את עצמנו

טוני ערד פליק: אז אני רוצה לתת עוד כלי פרקטי, שמאוד מתכתב עם מה שאתה אומר, שגם יכול לשמש אותנו, אותי משמש כל יום, בחיים עצמם, ולא דורש מאיתנו איזו תנועה קיצונית. כתיבה. כתיבה זה אחד הכלים הכי, הכי פשוטים. בסך הכל צריך דף ועט, ויש הבדל מאוד גדול בין דף ועט למקלדת. הבדל תאומי. יש ממש מחקרים שמוכיחים שזה מפעיל לאזורים אחרים במוח. ואני חושבת ומכירה שדרך כתיבה אנחנו פשוט מגיעים לרבדים ולעומקים אחרים לגמרי בתוכנו. אני משתמשת בכתיבה בזרם התודעה. זאת כתיבה שמביאה לי רעיונות שאני לא יודעת מאיפה הם מגיעים. אני לא יודעת מאיפה הרעיונות האלה מגיעים. זה השום מקום הזה, זה המקום החדש הזה, שזה לא מגיע, אתה יודע, פתאום עולה בי איזה... אני יושבת בסדנה למנהלים ועולה שם איזה דילמה, ואני לא מכירה את מערכות היחסים ואת העומק שקורה שם וזה. ואחר כך אני יושבת עם עצמי וחושבת על זה. ופתאום עולה בי תשובה של משהו שממש ממש פותר לעומק את הדילמה שהייתה שם. וכשאני מדברת איתם על זה יום אחרי, הם אומרים לי, אבל איך את יודעת? אנחנו לא דיברנו איתך על הדבר הזה. אז אני חושבת שיש למיינד שלנו הרבה דרכים להביא אינפורמציה מכל מיני מקורות. אפשר להתייחס לזה כרוחני, כלא רוחני, זה לא משנה, אני רוצה להתייחס לרמה הכי פרקטית של הדבר הזה. וכשהמוח שלי נרגע, וכשהמוח שלי יורד לגלי מוח שהם הרבה יותר יצירתיים לאלפא וטטא ודלתא, משם מגיעים באמת רעיונות הרבה הרבה הרבה יותר עמוקים ויצירתיים וזה כבר לא המורו דה סיימפ שאני אביא מאותו עולם פתרונות שהוא כבר ידוע. עכשיו אני גם רוצה להגיד, התחלנו את הפרק הזה מזה שאמרת שהגוף שלנו הוא טכנולוגיה. אני חושבת בהבנה שלי, את הגוף שלנו ואת, בכלל, את מערכת ההפעלה הזאת, המטרה שלה או אחת המטרות הראשונות שלה היא לפתור בעיות. אנחנו יודעים לפתור בעיות, אנחנו יודעים לעשות את הדבר הזה. לפעמים אנחנו בכזאת הצפה קוגניטיבית רגשית, בכאלה סללומים של לחצים שקשה לנו מאוד מאוד מאוד לצאת מתוך עצמנו ולצאת מתוך הלחץ ואנחנו בכזה טאנל ויז'ן אנחנו לא יכולים לראות את הדבר הזה, אבל כשאנחנו יודעים לבסט ולהרגיע את מערכת ההצבים שלנו ולייצר, אז לא צריך להתפטר מעבודה. זאת אומרת אפשר למצוא את התשובות האלה שקומות מאוד בתוכנו.

יובל פלוק בירמן: אני ממש אוהב את התרגיל שנתת ואת כל הכיוון. אני אפילו אגיד שאני משתמש בתרגיל הזה של הכתיבה ואני לפעמים נותן עוד הנחיה ולכתוב ולהשמיד את מה שכתבנו.

טוני ערד פליק: נכון, בדיוק. יש שם איזשהו טריק שהמיינד שלנו, כשאנחנו כותבים, הוא עלול להתחיל לעשות מניפולציה על מה שהוא מוציא, כי הוא יודע שמישהו יקרא את זה אחרי זה. ואם אנחנו כותבים וממש מקפידים לזרוק את זה לפח, נוצר שם עוד איזשהו חלון כזה, שזה ממש מעיז להוציא הכול לחוצה, וגם חשוב לי להגיד, כי אנחנו מאוד טרגט אוריינטד, אנחנו מאוד מכוונים מטרה, זה לא משנה מה אני כותב. זאת אומרת, לא משנה מה יוצא במה שאני כותב, זה לא משנה אם זה חלקי משפטים, אם זה שבור, אם לחורה, באתי לכתוב כי יש לי אתגר בעבודה, ואני כותב, וכל מה שאני כותב קשור לילדים שלי, זה לא משנה. כי מה שקורה בתולך התהליך הזה של הכתיבה, שמאפשר למי"...

יובל פלוק בירמן: הוא מפרק את כל מה שמטריד אותו. הוא מפרק את כל מה שמטריד אותו. באיזשהו שלב נוצר החלל הזה. השקט הזה, שממנו יגיעו הרעיונות.

טוני ערד פליק: אז אני רוצה רק לעשות דאבל דאון על מה שאמרת, זה לא משנה אם הכתב שלי מכוער, זה לא משנה אם אני כותבת מהר או לאט, זה לא משנה... אף אחד לא עומד לקרוא את הדבר הזה, המתודולוגיה הזאת של לזרוק את זה, היא מתודולוגיה מצוינת, כי זה מפחיד את החלק השיפוטי של המוח שלנו, של מה יהיה ומי ידע ואיך זה ייראה, ויש לי שגיעת כתיב, וכל הדברים האלה הם לגמרי לגמרי לא רלוונטיים. כל המטרה של הדבר הזה היא לעשות אופלוד. היא כאילו ממש לקחת את כל מה שמטריד אותנו, ורגע לשים את זה על הדף. אני משתמשת בזה, כשאני קמה בבוקר אני שואלת את עצמי את השאלה, מה יושב עליי? זאת השאלה המנחה היחידה שאני שואלת את עצמי, אני לוקחת את השימה העמוקה, ויאללה, מתחילה לכתוב. ולפעמים זה חצי עמוד, ולפעמים זה ארבע שורות, ולפעמים יוצאים לי שלושה עמודים. ולפעמים אני שומעת את זה, ולפעמים אני זורקת את זה, כן? אבל יש שם רעיונות, ויש שם קלריטי אחר כך, שיש לי, שמאפשר לי לצאת אל העולם, כי אני יוצאת את זה בבוקר, אחרת.

יובל פלוק בירמן: אני רוצה לתת עוד הגש, שהרבה פעמים בזמן הכתיבה לא יקרה המאג'יק.

טוני ערד פליק: נכון.

יובל פלוק בירמן: והמאג'יק יקרה חמש שעות אחרי זה, ויהיה קשה לקשר את זה. אבל מה שקורה בעצם בתהליך הכתיבה, כשאני עושה את האופלודינג הזה, אז בעצם זה מייצר מרחבים. אולי הם כבר יבואו לידי ביטוי בטקסט עצמו שאני כותב, ואולי הם יגיעו חמש שעות אחרי זה. ואולי הם יגיעו אפילו בצורה שאני עונה לבן אדם, בפעם הבאה שאני מדבר איתו, זאת אומרת, אני ענה ממקום שונה. אז שווה להסתכל על זה גם ברוחב של זה, לא רק בזמן הטריגול עצמו. ואם דיברת על הכתיבה, אז אני מרגיש, רגע, לשתף עוד דבר. אני מגיע, אני לא יודע כמה, את יודעת כמה דיברתי על זה, אני קמתי איזשהו ארגון שנקרא אינרווק, שזה קשור למורה של המדליקיסלו אצל הנזיר. הטריגול הזה, הוא טריגול שבעצם זה טכניקה של הליכה, שהיא מאוד מאוד פשוטה, בגדול הולכים הלוך ושוב בין איזה שתי גבולות, ובזמן שהולכים נותנים למחשבות לרוץ בלי לפלטר אותם ובלי לעשות איתם כלום, זאת אומרת, זה הליכה ללא שליטה, נותנים למים לעשות מה שהוא רוצה. ואחת ההזמנות שאני יכול לזרוק פה עכשיו למרחב, אני יכול לשלוח קישור של ארבע דקות וידאו של איך עושים את הטריגול הזה, ואני מזמין את כולם לנסות לעשות איזה שלושה ימים רצוף, כל יום במשך שעה, ולראות איך הם מרגישים עם עצמם אחרי שלושה ימים. זה טכניקה שאנשים עובדים איתה כטכניקת ניהול. זאת אומרת, אני עושה את השעה ההליכה הזאת, ואני נותן לה מיינד של לעשות מה שהוא רוצה בזמן שאני הולך. בזמן ההליכה האחד, אני פותר לעצמי מלא מאוד מורכבויות, מפרק הרבה מאוד מטח, ומגיע הרבה יצירתיות. וזה גם, זה מגיע מאותו עולם עקרוני של הכתיבה, יש אנשים שפשוט יותר קל להם ללכת מלכתוב, יש אנשים שיותר קל להם לכתוב מללכת. יש את זה גם בישיבה, דרך אגב, אבל ההליכה מאוד מאוד עובד, לאנשים שרגילים לעבוד באינטנסיביות גבוהה. ויש אנשים שטווה יעשה להם את זה, ויש אנשים שפעילות גופנית תעשה להם את זה. ויש אנשים ששיחה טובה עם חברים תעשה להם את זה. זאת אומרת, יש אלף, יש אינסוף דרכים כדי רגע לשבת ולחקור ולהתייחס אל הצורך הזה בשינוי, שאם הצורך הזה נולד מבפנים, מתוכי, והוא מלא בגירה והוא שואל אותי שאלות, ובא לי לזוז מהמקום הזה, אז שווה להתייחס לדבר הזה, ולא להדחיק את זה מחדש לעוד קדנציה, זאת ההבנה שלי.

נוכחות, הקשבה והתמכרות למידע חיצוני

יובל פלוק בירמן: אפשר אולי לדבר על זה טכנולוגית רגע? יאללה. הקשבה. המערכת שלנו היא מערכת לומדת. אם נכנס אינפורמציה באופן אוטומטי, גם ללא קשר לאינטליגנציה שלי, המערכת מאבד את האינפורמציה ומנסה לעשות לה איזושהי אופטימיזציה כלשהי. בעצם אנחנו כל הזמן קולטים אינפורמציה, עושים לה אופטימיזציה ומייצרים פעולה יותר מתוחכמת, וזה בגדול הבן אדם. עכשיו, הכלי הכי חשוב בשביל שתיכנס אינפורמציה זה נוכחות. זאת אומרת, אם את מדברת איתי, ואני עכשיו במחשבות על הפגישה הבאה שלי, אז אני לא באינפוט ממך, אני לא באמת מקבל את האינפורמציה ממך, המערכת שלי לא יכולה לעשות לזה אופטימיזציה, ואני לא יכול להשתפר. איפה נמצא המקור מידע החשוב ביותר של המערכת שלי, לא נמצא בחמשת אחושים. הוא נמצא בתוך המחשבות והרגשות שנמצאים בתוכי. כשאני הולך לתרגול הזה של הכתיבה, מה אני בעצם אומר? אוטפוט חיצוני, תעצור. אני כרגע רק באוטפוט הפנימי שלי. זאת אומרה, מה קורה בפני, מה קורה בפני, מה הוא אומר, מה הוא אומר, מה הוא אומר, ואני בנוכחות עם הדבר הזה, ובעצם אני מאפשר לתהליך אופטימיזציה פנימית לקרות. עולה מחשבה שהיא כתוצאה מפלט של משהו שקיים בתוכי. אני בנוכחות, אני בהקשבה איתה. המערכת שלי כולתת אותה כאינפוט. שמעתי את המחשבה של עצמי. היא עושה על זה פרוססינג, מורציעה עוד פעם משהו. פרוססינג, עוד פעם משהו. ובעצם, אני עושה אופטימיזציה בתוך המערכת הפנימית שלי. עכשיו, מה קורה ביום יום? מלא אינפוט חיצוני, אין זמן לפרוססינג פנימי, אין אופטימיזציה פנימית, עוד אינפוט חיצוני, אין זמן, אינפוט חיצוני, אין זמן, אני בעצם לא עושה אופטימיזציה למה שיש בתוכי כבר. זאת אומרת, זה קצת כמו לבוא ולהכניס לאיי-איי, מלא מידע, ולהגיד לו, אל תאבד את זה, רגע, אני אתן לך עוד מידע, רגע, אל תאבד את זה, אני אתן לך עוד מידע, רגע, אל תאבד את זה, אני אתן לך עוד מידע, הוא לא ייעשה משהו מועיל עם הדבר הזה. אנחנו מעברים לו מידע, הוא עושה לו אופטימיזציה, מחזיר לנו מידע. אין לו מקום, אנחנו 24-7 באינפוט חיצוני, כל הזמן אינפורמציה, אם זה מהטלפון, אם זה מהחדשות, אם זה מהעבודה וכן הלאה וכן הלאה.

טוני ערד פליק: יש בזה משהו ממכר, יש בזה משהו שמשאיר את המערכת שלנו, זה יותר נוח, אני חושבת, להישאר בתוך מערכת הזאת של הקורטיזול ושל האדרנלין ושל החדשות וכל התרללת הזאת, בלי לשאול את עצמי, רגע, איזה חיים אני רוצה לחיות ובמה אני רוצה לעסוק ומה יהיה, וכל השאלות הגדולות האלה, שדורשות הרבה יותר אומץ והתמודדות עם פחד וכל הדבר הזה.

יובל פלוק בירמן: את יודעת למה זה ממכר? יש בתוכנו כל מיני אלגוריתמים בסיסיים שנכתבו לפני הרבה מאוד שנים, כשהיינו צעירים, ואחד מהם אומר, אם אני אקבל אינפורמציה, אני אוכל לפעול יותר נכון. אוקיי? אז בעצם אני בפחד על המציאות, צריך כל הזמן לסדר את המציאות, אז אני אומר, אני חייב לקבל אינפורמציה. אני רוץ לקבל אינפורמציה בשביל שאני אידע יותר טוב מה לעשות. איך שאני מקבל את האינפורמציה, זאת מחניסתי לה עוד 17 מורכבויות אחרת. אז אני רוץ לקבל עוד אינפורמציה. ובעצם אני... זה קצת כמו אלכוהוליסט. פומו. זה קצת כמו סיגריות, זה קצת כמו כל סוג של התמכרות אחרת, ואז בעצם אני מכור לאינפורמציה, כי היא נותנת לי את התחושה של הביטחון שאני אידע להבין מה לעשות איתה. ואז היא תיתן לי את היכולת להיות יותר בטוח בעולם. וזה אחד ההתמכרויות הכי קשות שיש לנו, כי זה מאוד זמין האינפורמציה. אני אספר שאחד הגמילות הראשונות שעברתי בחיים, זה גמילה מאינפורמציה. אני כמעט לא מחובר לשום אינפורמציה חיצונית שהיא לא רלוונטית לסביבה המיידית שלי, זאת אומרת, אני מתקשר עם אנשים, משם אני ספק את האינפורמציה, אבל אני לא אוסף אינפורמציה ממקורות חיצוניים, כמעט בחיים בכלל.

טוני ערד פליק: זה מאוד מיוחד. זה מאוד מיוחד, בטח בעולם המערבי היום, אני לא מדברת על... אני לא מאזינה לחדשות, ואני לא...

יובל פלוק בירמן: זה היה חלק הקל.

טוני ערד פליק: נכון. יש לזה תדמית כל כך רעה לחדשות, שקל לבוא ולא לשמוע את זה. ועדיין אני מכירה הרבה מאוד אנשים שהם מחוברים לדבר הזה, ממש במחזור הדם שלהם. הרבה זמן נונסנס.

יובל פלוק בירמן: זה גם משהו שחשוב לי להגיד. בן אדם שרוצה לייצר שינוי, צריך לעסוק בנונסנס. הוא צריך דברים שהם לא בעלי משמעות בתוך החיים שלו, דברים שהם שוליים, זה לא משנה אם זה יצירה, אמנות, ספורט, כל דבר שהוא לא חשוב.

טוני ערד פליק: מה שמעניין אותי ומעורר בי השראה.

יובל פלוק בירמן: כן.

טוני ערד פליק: כזה.

יובל פלוק בירמן: השראה. השראה זה טוב.

טוני ערד פליק: כן, השראה לוקחת אותנו ליצירתיות, למקומות חדשים שעוד לא היינו בהם.

כוחן של סדנאות קבוצתיות וחיבור אנושי

יובל פלוק בירמן: כן, אני מעביר הרבה מאוד סדנאות. אני מלווה אחד על אחד ומעביר סדנאות. ולאנשים יש המון רצון להיפגש איתי באחד על אחד. וכשאני אומר להם, לבוא לסדנאות, אז כזה, יש המון חששות והדברים האלה. אבל אני אגיד שבתוך סדנאות קורה איזשהו כסף, מג'יק, שהוא מאוד מאוד חשוב להתפתחות שלנו. כי בעצם כש-15, 20 אנשים, עוצרים רגע לשבוע את החיים, ומתכנסים באותו מקום, ונפגשים, באמת מדברים, באמת רואים אחד את השני, מבלים ביחד בהפסקות.

יובל פלוק בירמן: בין הסשנים, בין התהליכים, בין הדברים האלה, קורה משהו שהוא לא יכול לקרות כמעט בשום סיטואציה אחרת בחיים. החיבור האנושי שלנו יחסית מאוד חלש היום בעידן שלנו. היכולת שלנו לראות אחד את השני היא לא כזאת גבוהה. הפחד שלי שיראו אותי ויגלו מי אני באמת, הוא מאוד מאוד גדול. ובתוך הסדנאות הדבר הזה קורה, שקבוצה של אנשים נפגשת ובאמת רואים אחד את השני, באמת שומעים אחד את השני.

טוני ערד פליק: ואז נוצרת תחושת שייכות, ואז נוצר בדיוק המקום הזה שבו אני יכולה לצעול פנימה אל תוך עצמי ולשאול שאלות ממקום של ביטחון פסיכולוגי, ממקום של... כולם שואלים פה את השאלות האלה, ואני יכולה להסתכל על זה בסקרנות, ולא ממקום נורא מאיים, מצמצם, מפחיד.

יובל פלוק בירמן: חזרה לאמון בבני אדם. אני חושב שאחד האתגרים שאנחנו מתמודדים איתו בעידן שלנו זה שאין אמון באנושות. בני אדם לא מאמינים בבני אדם. אני חי בעולם שזה לא נראה ככה, אני לא חווה את זה, גם האנשים סביבי לא חווים את זה, כי אנחנו עוסקים בזה, ואני חושב שבני אדם זה חיה מופלאה ונהדרת ומדהימה, וממש בא לי להתקרב לעוד אנשים, ואני חושב שאנחנו רוצים לנצוט הדרך החזרה לשם, זה גם חלק מהסוגיה של המנהיגות הבאה שלנו, כי אנחנו מאוד תופסים אחד את השני כי צורים לא טובים, יצורים אלימים, יצורים אגרסיביים, יצורים שליליים, וזה לא האמת, אני לא חושב שבני אדם הם כאלה.

טוני ערד פליק: אני גם מאוד לא מאמינה שזאת תהליך שמת אחרת, אני מאוד קרובה לעולם שלך. יובל, איפה אפשר למצוא אותך, איך אפשר ללמוד ממך, איך אפשר ליעזר בך?

יובל פלוק בירמן: יש אתר שנמצא בעוד כל הדברים, לא יודע, יובל פלוק. אם חפצים יובל פלוק באינטרנט, תמצאו אותי, כי זה שם כזה חריג, וגם יש באתר, וכל מה שאני עושה מופיע שם, יש סדנאות דיגיטליות, יש מפגשים אישיים, יש את הסדנאות שאני עושה בכל מיני מקומות בעולם, עכשיו אני בארץ, אני עכשיו מגיע הרבה לישראל, לא אמרתי את זה קודם, אבל את רוב החיים שלי מבלה בטיילנד, אבל עכשיו אני כזה חצי-חצי כזה בין ישראל לטיילנד, שזו תנועה חדשה אחרי הרבה מאוד שנים. אני יצאתי מארץ לפני 14 שנה, עם הרבה מאוד חוסר רצון לשמוע את המילה ישראל, או עברית, או בכל צורה שהיא, היה לי הרבה מאוד תסכול מהמדינה ומהתרבות הישראלית, ואני היום בחזרה מאוד גדולה לישראל, והיה הרבה מאוד מפגש עם ישראלים, ואני הייתי צריך לעבור שינוי, זה לא בכך שהישראלים היו לא בסדר, אין לי באמת, אני זה זה שהשתנה, ישראלים נדרים.

טוני ערד פליק: בוודאי, רספונסאביליטי. כן. תודה רבה, רבה, רבה, על הפרק הזה, ותודה על הזמן שלך ועל התובנות, זה באמת היה מרתק, תודה. תודה שהקדשתם את הזמן להזין לפרק הזה, אני אשמח לדעת מה חשבתם. מוזמנים לכתוב לי וליצור קשר בכל אחת מהמדיות בתיאור של הפודקאסט, ואם אהבתם, מוזמנים לשתף את מי שהפרק הזה יכול לעזור לה או לא, להנהיג את החיים שלהם להצלחה ולחיים טובים ומאוזנים יותר. נתראה בפרק הבא.