איך יודעים אם הגיע הזמן לשינוי בקריירה?

היי, אתם מאזינים לפודקאסט From Manager to Leader, הפודקאסט למנהלים שרוצים לעשות את קפיצת המדרגה, אל הובלת החיים, הקריירה והאנשים שלהם להצלחה והגשמה בעזרת כלים מעולמות הפיתוח, הפסיכולוגיה והתודעה. אני טוני ערד פליק, מנחת הפודקאסט הזה, מנטורית ומלווה מנהלים, מנהלת פיתוח בכירה עם ניסיון של למעלה משני עשורים בהייטק, מרצה ומנחת קבוצות של מכון אדלר ובעיקר סקרנית ולמדנית נצחית. אם אתם מנהלים שרוצים להתקדם, להשפיע ולייצר הצלחות, וגם לחיות את החיים האלה בטוב, למצוא את האיזון וליהנות מהדרך, הגעתם למקום הנכון. היי מנהלים ומנהלות יקרות, אנחנו בפרק חדש של From Manager to Leader. היום יש לי אורחת מאוד מיוחדת ונושא מרתק. אז אנחנו נדבר היום על ניהול קריירה למנהלים. בעולם העבודה העתידי, אתם בטוח שמתם לב שעולם שלנו השתגע והתחרפן, וזה אומר שאנחנו צריכים לנהל את הקריירה שלנו אחרת לגמרי, ממה שעשינו עד עכשיו. אז מי שרוצה לעלות על הרכבת, זאת קריזה, אתם ממש מוזמנים, וכדי לדבר על הנושא המרתק הזה, הזמנתי איטלי סלונים, ואיטלי תציגי את עצמה. היי איטלי, איזה כיף שאת פה. איזה כיף שהזמנת, ממש. גם לי כיף נורא להיות פה. אז לחברה שלי קוראים דה סטרייצ'ר, ומה שאני בעצם עושה, זה אני עוזרת גם לאנשים, למנהלות, למנהלים, וגם לארגונים, למתוח יכולות בעולם עבודה מטורלל, כמו שאמרת, כי הוא לגמרי התערלל. אז גם לנהל את הקריירה שלהם, וגם להתאים את עצמם כארגון לעולם העבודה החדש, שיהפוך להיות בעצם מגנט לטלנטים, שיישארו בו, או שיצטרפו אליו. או שיפלטו מתוכו, אם הם לא מנהלים את עצמם כמו טלנטים. הנה ספוילר להמשך. ספוילר לגמרי. ממש, ועוד משהו שמאוד אהבתי במה שאמרת, זה הסיפור של גמישות. אני חושבת שזה לגמרי, לגמרי, אחד הסקילס הכי… שהפכו להיות הכי בייסיקים בעולם של היום. זה באמת דורש מאיתנו להסתכל על הדברים קצת אחרת. ממש, וגם השנה, וגם ב-2024, אז לינקטין, כשמפרסמים את ה-most in demand skills, אז ה-adaptability זה מה שנקרא, סקיל אוף דה מומנט. כלומר, את הגמישות הזאת, ובאמת היכולת להתאים את עצמי למצבים משתנים, כמו איזה רובוטריק, זה הדבר. לגמרי, ראיתי את זה, וזה באמת מדהים. אז בואי נתחיל מההתחלה. מה הדבר הראשון שמנהלים צריכים לשאול את עצמם, כשהם רוצים ככה לנהל את הקריירה שלהם, לדעתך? אני חושבת שבשלב ראשון, באמת לטווח הקצר, כדאי שהם ישאלו את עצמם איך הם מרגישים בשבת בערב, לפני שהם חוזרים לעבודה. זאת אומרת, האם זה באמת המקום הנוכחי שלהם, או המקום הנכון להם, האם הם מרגישים שהם צריכים להכנות את החוזקות שלהם בחנייה, או שהם מצליחים להביא את כולם, את כל מי שהם, לעולם העבודה, ולהיות בתוך הייעוד, ומה שאני קורא את אזור הגאונות שלהם, זה ככה לטווח הקצר, לראות אם זה האירוע. אם זה לא, אז לחשוב באמת איך הם מסתכלים על הקריירה שלהם, ומה הם צריכים לעשות, או יותר או פחות, כדי להיות במקום כזה שהם יהיו ממומשים ומאושרים ומסופקים. אז את יוצאת מנקודת הנחה שאני מאוד מאוד מאוד מאמינה בה, שהחיים האלה הם שלנו, הקריירה הזאת היא שלנו, יש לנו זכות לקום בבוקר כל יום ראשון, לאורך כל החיים שלנו, אולי בצבא פחות, בסדר? זאת אומרת, אני הייתי חירניקית בצבא, שם פחות הרגשתי את הכיף הזה, אבל לאורך החיים הבוגרים שלנו, ולעצב את החיים שלנו, כמו שאנחנו רוצים שהם יהיו והיו ראו, אני חושבת שיש הרבה אנשים ששומעים את הדבר הזה, וזה מעורר בהם הרבה אנטגוניזם, כי הם קמים בבוקר לתוך מקומות עבודה, עם בוסים שהם לא אוהבים, בתוך רן שהם לא אוהבים לעסוק בו, ומקומות עבודה ש… מאוד קונפליקטואליים, ולא מביאים לידי ביטוי את ה… לא רק שלא מביאים את החוזקות שלהם לידי ביטוי, אלא מביאים אותם את החולשות. וגם דיברת על אזור הגאונות, ואני רוצה להגיד, אזור הגאונות, כאילו באמת אפשר להקליט על זה, ויש אנשים שזה המקצוע שלהם, והם עוסקים רק בזה, זה באמת נושא מאוד מאוד רחב, אבל בכל ההמשך של הפרק הזה, אנחנו נדבר אל אנשים שמאמינים שהם צריכים לנהל את הקריירה שלהם, כמו שמתאים להם, ושהם יכולים גם להצליח, וגם לחיות בטוב.

מה זה אזור הגאונות ואיך מוצאים אותו?

אז תלי, בואי תני לנו שתי מילים על אזור הגאונות, כי אני חושבת שזה מושג כזה, שלפעמים אנשים פחות מבינים למה אנחנו מתכוונות כשאנחנו אומרות את זה. אחלה, אז קודם כל, אזור הגאונות זה באמת אזור חפיפה, בין הדברים שאת ממש ממש ממש נהנית לעשות, שאת עפה עליהם, לא פחות, את עושה מדהים, באים לך בקלות, את נהנית נורא לעשות אותם, הזמן טס לך שאת עושה, לפעמים את מתנדבת, מוכנה אפילו להתנדב בלעשות אותם, וגם הדברים שאת מאוד מאוד מאוד טובה בהם. זאת אומרת, הדברים שאת עושה בצורה פנומנלית. זה הכל, זה אזור הגאונות, אנשים לפעמים נבלים מזה, בוי, גאונות וכזה. אבל הסיפור הוא שזה באמת המקום הזה שהתשוקה ושיא היכולת שלך נפגשים, ואז קורים רק דברים טובים. עכשיו ממש חשוב לי גם להתייחס למה שאמרת קודם, לגבי הנושא של האחריות. כי כשאני התחלתי את הקריירה שלי, הבית ספר שלי לקריירה היה פרטנר, ובאמת בסדנאות לפיתוח קריירה, הייתי תמיד מדברת על משולש האחריות של מנהל, עובד וארגון. הבאתי אומרת לכל אחד יש מאה אחוז אחריות על החלק שלו מהקודקודים האלה. אבל אני חושבת שהיום לגמרי, האחריות היא רק על העובד. עכשיו זה מצחיק כשאני אומרת את זה, כי אני עובדת עם ארגונים על לייצר לאנשים סיבות להישאר, והם עשו להתפתחות מקצועית, לא מסלולים, אבל יכולות להתפתחות מקצועית וכולי, ועדיין התפקיד שלנו כעובדים, הוא להיות סופר פרואקטיבים, כל הזמן ללמוד, כל הזמן להישאר רלוונטיים. הארגון לא יעשה את זה בשבילנו. אני חושבת שאנחנו חיות בעידן שהארגון כבר לא יכול לעשות את זה בשביל אף אחד. ממש. בעידן שבו הידע שלנו מתיישן, כל חמש שנים אנחנו, 50 אחוז ממה שאנחנו יודעות כבר הפך להיות לא רלוונטי, אז יש מלא דברים שאני טובה בהם או יודעת, והם כבר לא רלוונטיים לאף אחד, אז מה עושים עם הדבר הזה? אי אפשר לעמוד בקצב הזה. זאת אומרת, כשאני שומעת מנהלים או עובדים שאומרים, המנהל שלי לא מאפשר לי להתפתח, זה מצלצל לי מאוד מאוד מאוד עולם ישן. אין דבר כזה, אין דבר כזה. זאת האחריות שלנו להמשיך ללמוד כל הזמן. עכשיו, הסיפור הוא, אני חושבת, הוא ללמוד את מה שמעניין אותנו, את מה שעושה לנו כיף, את מה שעושה לנו טוב, את המקום הזה, אתם מכירים את זה שאתם מתחילים לקרוא איזה ספר, או מתחילים לצפות באיזה קורס, או מתחילים, והוא ממש AEvery אתכם ואתם לא יכולים להפסיק, אז זה כזה, זה כזה. זה בדיוק הflow של להיות באזור הגאונות שלנו. בדיוק. את לומדת משהו שהוא כאילו משרת אותך כי את כל כך כל כך נהנית מנו ואת לא יכולה להפסיק.

למה כל אחד יכול להיות טאלנט

ועוד משהו על המילה הזאת גאונות, שגם מעוררת אנטגודינזם בחיים של הרבה אנשים, בכולנו יש אזורי גאונות. גאונות זה פעם, אנחנו לא מדברות כאן על פעמון גאוס בסדר, ועל ההתפלגויות הכפויות. כן, התפלגויות כפויות, ואחוזון עליון של אינטליגנציה מטורפת, ורק להם הגיע מסגרות מיוחדות ולימודים מיוחדים וזה. לא, אנחנו כבר חיים היום בעולם שעבר את השלב של דמוקרטיזציה של הידע, הידע כבר שייך לכולם, כולנו במכשיר הקטן הזה שאנחנו מוצמדים אליו כל החיים, יכולים ללמוד הכל, כל מה שמעניין אותנו, והידע הכי נגיש שהוא היה אי פעם. עכשיו זאת האחריות שלנו גם ללמוד את הידע הזה. אני חושבת שאחריות עברה מהארגונים והמנהלים אל העובדים, בדיוק בגלל שהידע הפך להיות נחלת הכלל. והעולם זז מאוד מאוד מהר קדימה, ומבנים ישנים, משתנים כל הזמן, ואנחנו צריכים לשמור על הדטאבליות שלנו בתוך זה. אנחנו צריכים לדעתי בכלל לשמור גם על הרלוונטיות, אבל לא רק מתוך הכרח. זאת אומרת, הרבה אנשים עכשיו נכנסו פתאום ללמידה וכזה, כי מתוך איום. אני חושבת באמת שיש את המשפט הזה, של השינוי זה איום כשהוא נעשה לך, והוא הזדמנות שהוא נעשה על ידיך, ואני חושבת שיש כאן באמת באמת הזדמנות מטורפת.

למה כדאי לקחת קורסים ולהשקיע בעצמכם

באמת הזדמנות, כאילו תחשבו שדור ההורים שלנו הרבה פעמים סיים את הלימודים כשהם סיימו את התואר. וזהו, ואחר כך אתה כזה יושב, ואם מציעים לך קורס אז אתה הולך, ואם לא מציעים לך קורס את לא הולכת, וכזה. אני את הקורס שלי, את קורס האימון, שנהיה פרנסה משמעותית וייעוד בשבילי, לקחתי על חשבוני. זאת אומרת, הארגון שעבדתי בו אז שילם לי את ימי החופש, שזה הרבה, לא עומד זלזלת, אבל לקחתי את הקורס הזה על חשבוני. כי כל כך רציתי להכניס עוד כלי לארגז הכלים שלי, כלי של הייעוד שלי, בכלל לא חשבתי שאני אעבוד בזה גם. והסיפור הזה של, אבל לא משלמים לי, או לא נותנים לי זמן, או המנהל שלי לא מפרגן לי, קודם כל כמנהלים, בואו נהיה כאלה שאחרת, בסדר? מפרגנים ומעודדים את העובדים שלנו ללמוד. ובט, גם בשביל עצמנו, זאת אומרת, הסיפור הזה של אכלו לי, שתו לי, הוא באמת, הוא לא רלוונטי. הוא לא רלוונטי בכלל כתפיסה ניהולית. הוא לא רלוונטי בכלל כתפיסה של אדם שרוצה להתפתח ולגדול בעולם שזז כל כך כל כך מהר. נכון. אין מה לעשות, אנחנו באמת צריכים להתאים את עצמנו לעולם.

איך לעשות ג'וב קראפטינג ולעצב את התפקיד שלכם?

עכשיו, באמת העולם משתנה, והוא משתנה גם בזה שפעם היו מסלולי קריירה, והיו כל מיני מסלולי קידום, וכל מיני כאלה, באמת כמו שאת מתארת, הקורסים האלה שהיינו יוצאים אליהם, והייתה מילה הזאת, השתלמות, וכל העולם עתיק עתיק עתיק. אני חושבת שלא הייתה לי תקופה בחיים שלא הייתי בתוך מסגרת לימודית אחת או שתיים במקביל. ממש. ואני הייתי תלמידה פחות בבית ספר, בסדר? ממש ממש פחות. וגיליתי בכלל שאני אוהבת ללמוד, אחרי שאף אחד כבר לא ישב לי על הראש, ובאמת גיליתי את התשוקה הזאת. אבל אני מתחברת מאוד למה שאת אומרת, כי היום הרבה אנשים רואים שיש AI וחייבים ללמוד AI, אז הם כאילו ילכו וישקיעו בזה וילמדו את זה. אז הנה תחום מאוד מאוד מאוד מאוד רחב, מאוד רחב, מאוד מאוד גדול, שבתוכו השאלה צריכה להיות לדעתי, מה מעניין אותי? מה מסקרן אותי? מה כיף לי? מה מעורר בי תשוקה וסיפוק, ויהיה לי כיף בתוך הדבר הזה, לגלות ואיך זה יכול לעזור לי עם החיים שלי, ולא ללכת ללמוד את זה כי זה חשוב, או כי מישהו אחר אמר שזה חשוב. נכון, לא מתוך אילוץ, בכלל, לפעול מתוך… סקרנות. סקרנות ובחירה. ממש. אני רוצה גם עוד דבר להגיד, דווקא מהמקום הזה שאני פוגשת באמת באמת, המון מנהלות ומנהלים וזה, ואני רואה כמה זמן ואנרגיה, אנשים מבזבזים על להיות במקום שלא מדויק להם, וזה ממש ממש כאב לב. כי אני חושבת שאנחנו מבלים כל כך הרבה מישורות תיירות שלנו בעבודה, ואיזה בזבוז זה לסבול שם. עכשיו, כדי לא לסבול לא חייבים לעזוב את הארגון. זאת אומרת, אפשר לעשות לעצמנו ג'וב קרפטינג, יש שלוש רמות של ג'וב קרפטינג שאפשר לעשות. מיד שמדברים על ג'וב קרפטינג אז בעצם אומרים, תיצור לעצמך את התפקיד, תגדיר לעצמך תחולה חדשה, תוסיף עוד מרכיבים, תהפוך את התפקיד מלוקלי אולי לגלובלי, תבקש עוד פרויקטים וזה, אבל זה רק אחת מהשכבות. שכבה נוספת זה שכבה של הפרספשן, של איך אני תופס את התפקיד שלי. האם אני תופס את התפקיד שלי, למשל, אם אני בפייננס, בסדר? אני מנהל בפייננס, ואני תופס את התפקיד שלי כאיזשהו גייט קיפר, מישהו שבא רק להקפיד, שכולם עומדים בנהלים ובתקציב וכזה, או שאני פתאום מבין שאני ביזנס קונסלטנט, ואני רוצה לעזור ליחידות שאני תומך בהן, לגדול ולצמוח ולהתייעל וכזה. אז הנושא הזה של פרספשן קראפטינג, הוא גם מאוד מאוד משמעותי. ואחרון זה הרליישנשיפ קראפטינג, זאת אומרת, איך אני בונה את מערכות היחסים שלי, או מרחיבה ומעמיקה אותם, או מטפחת ומתקנת אותם, עם הממונה שלי, עם האמיתות שלי, האמיתים שלי וכזה. אז יש המון המון מה לעשות גם בתוך התפקיד. כלומר, שלא ישתמע שאני אומרת פה, וואו, אתם חייבים ללכת. ממש לא, יש ארגונים שהם ארגונים גדולים עם המון המון אפשרויות, וברגע שאנחנו מבינים לעומק, עושים ממש ממש חקירה עם עצמנו של מה המקום המדויק לנו, יכול להיות שהוא קיים בארגון, אם מנהל אחר, בתפקיד אחר, ביחידה אחרת, זו גם אופציה.

איך הגעתי לאזור הגאונות שלי

מדהים, אז זה מחזיר אותי קצת לאזור הגיונות, כי אזור הגיונות זה לא משהו שנופל על מישהו יום אחד, והוא קם עם איזה הערה, ופתאום הוא יודע מה האזור הגיונות שלו. אני אתן את הדוגמה שלי, אני הלכתי ללמוד מנחת קבוצות הורים במכון אדלר, כי נולדה לי ילדה, ואני רציתי לדעת איך להיות אימא יותר טובה. אני לא הלכתי בשביל להיות מנחת קבוצות, כאילו זה בכלל לא היה קטע, ממש לא. אבל זה סוג של קרה לי, כי נחשפתי ללימודים שהפכו ללימודי הנפש שלי, וכל כך התחברתי לזה, ואנשים אמרו לי, למה את לא הולכת לעשות תואר שני במדעי המחשב? כאילו יש לך תואר ראשון, מה, את מבזבזת את עצמך. אמרתי, זה לא מרגיש לי כמו בזבוז, זה מרגיש לי כמו הדבר הכי מהותי שאני עושה, ולימים זה המקצוע שלי היום. לגמרי, זה בדיוק מה שקרה לי עם הלימודי אימון ב-CTI, בול. כאילו באתי להשאיר את ארגז הכלים שלי, לטובת ניהול משאבי אנוש, ונהייתי מאמנת. אני רוצה להגיד, הסיפור הזה של גאונות, זה מתחיל באמת מאיזושהי סקרנות של, במה אני טובה? ממה אני נהנית? מה מסקרן אותי? לא כולנו, אנחנו לא אותם בני אדם, כל אחד הוא לגמרי אחר, בסדר? אז מה שמעניין אותי יכול להיות נורא משעמם למישהו אחר, זאת חקירה.

הרעש היא מאוד פרסונלית, אבל כשאני מתחילה לחקור ולהבין ממה אני נהנית, אז זה פותח שערים למקומות שבהן אני חזקה, למקומות שבהן אני יכולה לתת ערך למישהו אחר. וזה לאו דווקא חייב להיות ה-J-Job שלי, אנחנו גם חיים בעולם היום, שיש כל כך הרבה פרילנסרים, וכל כך הרבה אנשים שהם גם וגם, שהם סלשרים, שהם ביום רואי חשבון, ובלילה הם די.ג'יים, שהם צלמי חתונות ביום, ובערב הם עושים דוחות, לא יודעת, נהגי וולט, בסדר, לא יודעת, לא עלתה לי דוגמה. לא רלוונטי, יש כל כך הרבה מקצועות בעולם, כאילו, זה רגע שנייה לעשות איזה דיטאץ' מהעולם הישן, של יצאנו מהאוניברסיטה, נכנסנו לעבוד באיזה מקום עבודה, נחליף אותו במקום הבא, נצא לפנסיה.

למה כדאי להיות סלשרים ולהתפרנס ממספר מקורות?

אני מאוד מאוד מאמינה בסלשריות, קודם כל עשיתי אותה שנתיים וחצי, זאת אומרת, שנתיים וחצי הייתי גם שכירה בכירה ב-HR, ב-הייטק, וגם אימנתי בסופי שבוע ובערבים. ולאט לאט ראיתי שכאילו, אני נורא נורא נהנית מהסיפור הזה של אימון, של הרצאות, של כזה, ויותר מאשר הדייג'וב. זה התחיל, אגב, ואחד הדברים שאני ממליצה מאוד כסלשריות, זה מכמה סיבות. אחת זה באמת הסיפור הזה של לדאוג שיהיו לך כל מיני מקורות הכנסה, לא להיות תלוי באף אחד, אלא בעצמך, אפרופו הגישה הפרואקטיבית וכזה. דבר נוסף, זה גם מאוד מאוד עוזר להקטין שחיקה. המקצוע של-HR בשנים האחרונות הוא מקצוע סופר שוחק עם הקורונה ועם המלחמה, הוא מקצוע מאוד מאוד מאוד שוחק, וזה ממש הקטין לי את השחיקה. אז הסיפור הזה של הסלשריות, לא סתם בספר שלי, לשחרר את הטאלנט שבך, אני מקדישה לזה פרק שלם, איך לצאת לסלשריות, האם את מתאימה לסלשריות, לא מתאימה לסלשריות וכזה, אני מאוד מאוד מאמינה בזה. אז זאת הזדמנות נהדרת באמת להמליץ על הספר המדהים שכתבת, שהוא ספר שהוא באמת מעורר מחשבה בדיוק על הכיוון הזה של, איך אני רוצה לנהל את הקריירה שלי.

מה ההבדל בין טאלנט לגאונות

עכשיו, יש כאן איזו התכתבות בין טאלנט לגיונות, ובואי נדבר על זה רגע. התרגלנו לחשוב שטאלנט זה האנשים הטופ פרפורמרים, הגיונים האלה בעבודה, שכולם, כל העיניים נשואות אליהם, והם תמיד במרכז, ותמיד כולם סומכים עליהם, ואת אומרת משהו אחר בספר הזה. לגמרי. אני קודם כל חושבת ש… כל אחד הוא טאלנט, ממש, ואני מאמינה בזה, גם כ-HR האמנתי בזה, ואני עדיין מאמינה בזה בכל ליבי. השאלה, טאלנט למה? וזה מתחבר לאזור הגיונות. עכשיו, אני הרבה פעמים בארגונים הייתי מובילה פורומים של טאלנטים, טאלנטים וכזה, והיתר כאילו מה, הם לא טאלנט? אז זה לא ממש מדויק. עכשיו, להגיד שזה רק… בגלל שאני מאמינה בזה, זה קטן, אבל ארגונים התחילו להאמין בזה, ולמה? בגלל כל הסיפור של המחסור בטאלנטים. זאת אומרת, ארגונים בעצם ראו שהם מאבדים המון המון אנשים לסלשריות, לפרילנסריות, לסטארט-אפים וכזה, והם הבינו שהדרך היחידה שלהם בעצם לשרוד בעולם משתנה בלי לדמם עובדים, זה להבין שכל אחד הוא טאלנט, ובעצם לעשות מה שקוראים ריסקילינג ואפסקילינג. זאת אומרת, להשקיע באנשים הקיימים. אז זה לא רק שאני מאמינה, אלא גם הרבה הרבה ארגונים עברו לאמונה הזאת שכל אחד הוא טאלנט, ופשוט צריך לעזור לאנשים לגלות מה הטאלנט שלהם, ולוודא שהארגון נותן להם את הפלטפורמה לממש אותו.

מה עושים כשאתם תקועים בקריירה?

אוקיי, אז נגיד שאני תקועה, בסדר? אני תקועה. אני עובדת, אני מנהלת בארגון, ואני בבייק טו בייק, וכל האימילים והווטסאפים והתרללת מסביב לא מניחה לי רגע לעצור ולחשוב על עצמי, ואני הרגישה שאני תקועה, אני כאילו פדאפ מהסיטואציה, מהמצב שאני נמצאת בו. מה עושים? אז קודם כול אני חושבת שרגע עוצרים לנשום, רעיון מעולה. תמיד רעיון טוב. ואחר כך אני חושבת שזה באמת זמן טוב לקבל עזרה. כאילו לפנות לעזרה חיצונית, או עזרה חיצונית יכולה להיות, אם במקרה את צומחת על המנהלת שלך כמאמנת קריירה, או כמישהי שיכולה לראות אותך במלואך, אז לדבר איתה. אם זה לא המצב, ולהרבה אנשים זה לא המצב, אז לפנות לעזרה חיצונית, אוקיי? לפנות למאמן קריירה, מאמנת קריירה, לקרוא בספר, באמת להתחיל לשאול את עצמנו שאלות. כמובן גם להתנסות, המון המון המון התנסויות, אני נורא נורא אוהבת את הקטע הזה שאתה יכול להתנסות, אתה יכול לקח ריטריט בסוף שבוע, קח איזשהו קורס חדש, זה לא חייב להיות קורס עכשיו יום לימודים ארוך, זה יכול להיות, אני לומדת וצורכת המון מהתכנים שלי, מהלינקטין, מהפייסבוק, יש שם באמת באמת תכנים של למידה. אז תתחיל לראות מה מעניין אותך. יש לי מתאמנת שדרך התהליך שעשינו היא פתאום פתאום, כן? מגיל 20 היא הייתה עורכת דין ששנאה כל רגע, ובגלל שהתחילה דרך התחביב שלה וכזה, לבשל והכול, היא פתאום הייתה מבשלת מצטיינת בימי, אוקיי? אז הדברים יכולים לקרות כאילו פשוט ברגע שמתחילים להקשיב לעצמנו ממש.

איך מתמודדים עם הפחד הכלכלי כשרוצים לשנות קריירה?

אני חושבת שאחד הדברים שהכי מונעים מהאנשים להקשיב לעצמם, זה שקשה להם לראות את האנטגול, והם שואלים את עצמם, אוקיי, וממה אני אתפרנס? כאילו, הקטע של הכסף הוא קטע מאוד מאוד, שהוא מאוד מצמצם את התודעה. אני מסכימה איתך, ובגלל זה אני חושבת שהרבה פעמים הסלשריות זה איזשהו שלב ביניים. בול. ומה שאני יכולה עוד להגיד, מה שנקרא מניסיוני, ומה שאני עוד יכולה להגיד זה ש… ראיתי ממש כאילו אפשר לספור על כף יד אחת אנשים שהם באזור הגאונות שלהם ולא מתפרנסים ממש יפה. כי לרוב כשאתה עושה משהו שאתה גם מעולה בו וגם נורא נורא נהנה ממנו, זה מדבק, זה כאילו, זה נשמע מטופש, אבל כסף נדבק אליך. כי אתה פשוט עושה את מה שאתה נורא נהנה, אנשים מרגישים את זה, זה ממלא אותם גם באנרגיה, ורוצים להתקרב לדבר הזה, ומוכנים לשלם עליו. כמי שמתפרנסת מאזור הגאונות שלה, אני לגמרי מתחברת לכל מילה שאת אומרת. ואני חושבת שזה גם, אם אני פונה רגע למוחות היותר אנליטיים מכווני תוצאה שמאזינים לפודקאסט הזה, אז תקשיבו, כל דבר שאנחנו טובים בו, אנחנו טובים בו כי התאמנו בו. ובמה אני יכולה להתאמן? אני יכולה להתאמן במשהו שאני נחושה להצליח בו. ואם הוא גורם לי סבל, אז כמה נחושה אני יכולה להיות לאורך חודשיים, שלושה? יש לי מרתון, אני אלמד לרוץ, אבא, בסוף זה תגיע תחרות ואני לא ארוץ יותר יום בחיי. אבל אם זה משהו שהוא בעניין שלי, שאני נהנית ממנו, שכיף לי, שאני לא יכולה להפסיק לחקור, שהייתי עושה את זה בלבכי, הייתי עושה את זה בין אם הם שלמים לי, לא משלמים לי, כי אני אוהבת את זה, כי אני נהנית מזה, אז זה המקום שבו גם הסקילסט שלנו משתדרג ומשתפר. ואז כפועל יוצא מזה, הערך שאנחנו יכולות לתת לצד השני, הוא כל הזמן הולך ומשתפר.

מה ההבדל בין רמת חיים לאיכות חיים?

לגמרי, ואני אגיד גם עוד דבר, ואני באמת לא אומרת את זה בצורה מתייפפת, אני ממש ממש מאמינה בזה, שאני חושבת שיש הרבה ערך בהבחנה בין רמת חיים לאיכות חיים. ולפעמים שווה קצת לשקול ירידה ברמת החיים, לצרוך פחות, כאילו לא להיות שלוש פעמים בשנה בחול, להיות פעם אחת או כזה, אני באמת סתם נותנת דוגמה, אוקיי? אבל להרגיש שאת חי החיים יותר איכותיים, שהזמן שלך בשליטתך, שאת יכולה לבחור את הלקוחות שלך, שנניח בתקופה כזאת, כמו ההתאוששות מהחלק הזה של המלחמה באיראן, אז יש לך יותר שליטה על איך היום שלך נראה מבחינת התאוששות. יש הרבה דברים שהם מאוד מאוד קשורים גם לאיכות החיים, לא רק לרמת חיים ולכסף. איכות חיים זאת הגדרה מאוד מאוד פרטית, באמת כל אחד מגדיר לעצמו את מה ש… ויש אנשים שבאמת נוסעים לחול 19 פעמים בשנה, וזאת מבחינתם איכות חיים, וגם בעד הדבר הזה מוכנים לסבול, במירכאות או שלא במירכאות, בעבודה ש… וזה בסדר. הכל בסדר. לגמרי. טלי ואני לא אומרות כאן באמת שום דבר שיפוטי, אנחנו אומרות שיש את השלב הזה בחיים, שאנחנו מבינות שאנחנו נורא רוצות לשמור על הוורקביליות שלנו, על הרלוונטיות שלנו בשוק העבודה, כי אנחנו רוצות להמשיך לתת ערך, ולהמשיך לגדול ולהמשיך לפרוח ביחד עם שוק העבודה המשגשג. וכדי שזה יקרה, אנחנו לא יכולות להמשיך לעשות מור אוף דה סיים. אז הקריירה שלנו באמת דורשת ניהול. זאת אומרת, זה לא… זה כבר לא… זה לא השקעה אחת באמית, זה באמת מראטון, כמו שאמרת. זה מראטון לא שאתה רץ פעם אחת. זה מראטון, כי גם במראטון תחשבי שאת מתכננת, ואת אוכלת נכון, ואת מתאמנת, וכל הבית עובד בזה ומתגייס לטובתך וכזה, וקריירות זה ככה, זה לא ספרינטים. זה לא ספרינטים, זה מהלך. ובתוך המהלך הזה אפשר להיות זכירה, ואפשר להיות עצמאית, ואפשר להיות סלשרית, ואפשר להיות סטודנטית נצחית, כאילו, הכל פתוח. ממש.

איזה כלים מעשיים יעזרו לכם לנהל את הקריירה שלכם?

אז בואי רגע ניתן כמה כלים ממש פרקטיים. אז כבר דיברנו קצת פרקטיקה. אמרנו קודם כול, מי שחושב שמישהו אחר מנהל אותה קריירה, קחו את המושכות אליכם, זה לגמרי שלכם. קחו עזרה. אני תמיד אוהבת לתת את הדוגמה של דג שסוחה במים, לא יודע שהוא במים. ואני לא ידעתי על עצמי את הדברים שאני יודעת היום, עד שהייתה המנטורית שלי שיקפה לי אותם, ואני באמת לא ידעתי אותם. כן. והיום אני חייבת את זה, כאילו, זה שלי. אבל אנחנו זקוקים לבן אדם הזה מבחוץ, שיראה לנו את הדברים שהם באזור האיברון שלנו, שישאל אותנו את השאלות שמעוררות בנו השראה, שמעוררות אותנו רגע לצאת מאזור הנוחות, ולשאול את עצמנו, אוקיי, מה הבחור? אז כאילו, לא ממקום של הישרדות, אלא ממקום של סקרנות. אני גם מאוד מאוד מאמינה במשפט, אני לא זוכרת אפילו מאיפה שמעתי את זה, שאומרים, אין האסור מטיר עצמו לבד מבית האסורים. וזה נכון. זאת אומרת, גם אני, אני מתאמנת. כאילו, אני לא משאירה את זה לאחרים. אני חושבת שתמיד נכון להחזיק בחיים שלך, בשלבים מסוימים, כן, בנקודות. אנשים שיכולו לשקף לך, חלקים שאתה פחות רואה. מעולה, מעולה.

איך בונים לעצמכם קריירה בורד ומערכת תמיכה?

ועוד אנשים שכדאי לנו להחזיק בחיים שלנו, ועוד משפט שאני מאוד אוהבת, הוא, אתה לא יכול להיות מה שאתה לא יכול לראות. ואני מחזיקה בחיים שלי הרבה אנשים, שאני באמת אבקת עליהם. הם באמת באמת מנהלים עסק כמו שאני רוצה לנהל עסק, בערכים, בחופש, באהבה, בנתינה, בהשפעה טובה שהם עושים בעולם, והם נמצאים במקום שבו אני רוצה להיות בעוד איקס, אז כאילו, זאת הדרך להגיע לאיקס, היא לראות שזה אפשרי עבור אחרים, ולשאול את עצמי, אם זה אפשרי עבורם, האם זה יכול להיות אפשרי עבורי, איך זה יכול להיות אפשרי עבורי, ולהתחיל לעשות את הצעדים לשם. גם, וגם אחד הכלים באמת הפרקטיים, שהוא גם תפיסה שאני מאוד מאוד מאמינה בה, זה שהאנרגיה שלך היא חמישה אנשים שהכי קרובים אלייך, הממוצע של חמישה אנשים הכי קרובים אלייך. ובאמת, באמת, להקיף את עצמנו באנשים שהם אנשים שגם מעוררים בנו השראה, גם מרימים. בספר אני מדברת על הצורך הזה, ואם נחזור רגע להקשר של הקריירה, הצורך הזה להקים לעצמך קריירבורד. זאת אומרת, ממש חבורה של אנשים, שאחד מהם יעזור לך עם הפייננס, ואחד תעזור לך עם לתת לך את הביתה בתוסיק שהצריכה, שזה, כמו שאומרים, לפעמים גם ביתה ותוסיק זה צעד קדימה. ומישהו אחר ילמד אותך משהו אחר. זאת אומרת, ממש שלכל אחד יהיה תפקיד כיסא בבורד הזה. וכולם יעזרו לך עד יחבר אותך. אז באמת להקיף את עצמך באנשים כאלה שיהיה להם רק את טובתך העליונה בקריירה מול העיניים. לגמרי, והם חייבים להיות אנשים עם עיניים טובות. באמת, שהם מגיעים, באמת, עם פרגון. עכשיו, יש אנשים שטף לב עובדת עבורם, וזה כאילו, זה ממש סבב עליהם. אני יכולה להגיד באופן אישי שעבורי זה ממש לא עובד. אני צריכה סביבי אנשים חמים ונעימים. וכל אחד שיעבוד, שיאפיין ויעבוד עם סוג האנשים שבאמת ירימו אותו קדימה. ואני חושבת, אני רוצה רגע להגיד את ההפך של הדבר הזה. אם אתם מתעוררים בבוקר ומקיפים את עצמכם באנשים שמכתרים, והם התלוננים, ומספרים כמה רע הם קראו בחדשות, וכמה רע הם ראו על הכביש, ואיזה בעשה להיות בפקקים, אז בחיים של כולנו יש את הפוליטיקה ואת הילדים ואת הכל, את הכל, את הכל. השאלה היא, איפה תשום את הלב שלנו, איפה היא ממוקדת? אם היא ממוקדת על כיתורים ועל להתלונן, אז זה פחות מקדם. זה הרבה פחות מקדם אל המקומות שאנחנו רוצים להתפתח אליהם. ממש, אני מאוד מאוד מסכימה. וגם הצחקת אותי קודם עם מה שאמרת, שאצלך ת'הפלאב לא עובדת, אז בסוף השבוע קראתי במוסף של כלכליסט ריאיון עם דניאל ספיר, שהוא המטל סלקום. והוא אמר שמשפט, פשוט זה קרא אותי מצחוק, זאת אומרת, הוא מדבר על ההשפעה של חמיצות. נכון. והוא אומר, חמיצות זה גם סגנון יעולי, הוא עובד עד גבול מסוים, והבן אדם היחיד שאני מרשה לו להניע אותי דרך חמיצות זה אשתי. מדהים. וזה פשוט אדיר, כי אני חושבת שבאמת, כאילו תשתדלו לאפשר פחות חמיצות בסביבה שלכם, ממש. אנרגיה מושכת את אותה אנרגיה. יש לנו נוירוני מראה, אנחנו משפיעים אחד על השני ב… ממש, זה מדבק בשני המקרים.

איך לעשות מיתוג אישי אותנטי ולהיראות במקום הנכון?

ממש, ממש. אז אנחנו צריכים לשתול את עצמנו בגינה שבה אנחנו רוצים לתמוך אל הכיוונים שאנחנו רוצים לתמוך אליהם, בסדר? אז זה באמת חשוב. ואני חושבת שאחד העולמות שפעם דיברו עליהם יותר בקטע של מיתוג אישי וחשיפה וכל המקומות האלה, ואני יכולה להגיד שכשאני הייתי מנהלת פיתוח, זה עורר בי מלא אנטגוניזם, כי זה הרגיש לי פייק. זה הרגיש לי נורא נורא נורא פייק. אז קודם כל אני נורא רוצה לשמוע מה את חושבת על זה, ואיך את התייחס לזה כשהיית מנהלת אי-צ'אר, לא רק איך את תופסת את זה היום. אם אתם עובדים בארגון ואתם מניחים שמכירים את העבודה שלכם ואת ההישגים שלכם, אתם טועים? לגמרי. אני אגיד רגע על התהליך שעברתי, והוא גם מאוד משפיע כמובן גם על מה ש… כאילו, יש פרק בספר על מיתוג אישי, שמראה קצת את ה… כי ממש התפתחתי שם. אבל נולדתי כאילו בתור… לא נולדתי, אבל כילדה גדלתי בקיבוץ. ובקיבוץ זה הכי עצנה לכת. כאילו, גם כולם אותו דבר, ו… אסור להתבלט. לא מעודדים, בוא נגיד בעדינות, לא מעודדים אינדיבידואליזם ובולטות, ולדבר על כמה אתה מצוין וכזה. ולאט לאט ראיתי, גם כמנהלת אי-צ'אר, בכל מיני אינסידנט